הרצאתו של דוד בנאי בכנס משפחות 2017
ההרצאה תעסוק בחשיבות הקשר המשפחתי והתהליך שבני משפחה עוברים בהתמודדות הפסיכולוגית שלהם עם הקושי הנפשי במשפחה. כאשר מישהו עובר משבר נפשי, הבעיה לא נשארת רק אצלו ומיד הופכת להיות בעיה קשה מאד המשותפת גם לאחרים.
הקשר המשפחתי הוא, מטבע הדברים, קשר של שיתוף, תמיכה, אחווה והתערבבות זה בזה. העוצמות נמצאות בעיקר בקשר של המשפחה הגרעינית. הקשר המשפחתי שונה מקשרים אחרים (קשרים עסקיים, חברתיים) בכך שיש בו פחות מובחנות. כלומר, אנשים משפיעים זה על זה בצורה בלתי רצונית ומושפעים זה מזה בצורה בלתי רצונית. בקשר המשפחתי יש אינטראקציה שמותירה משקעים לכל הצדדים. כשמרגישים משהו כלפי בני משפחה, לא ניתן לבטל את הטענות, הרגשות, המחשבות כלפי בני המשפחה, גם אם הם נמצאים בקצה העולם. הארגון שכל משפחה יוצרת הוא הפתרון של חוסר המובחנות של המשפחה. כדי שהמשפחה לא תקרוס מכל אירוע קטן, מתארגנים כדי לאזן את חוסר המובחנות. כל אחד לוקח תפקיד בארגון המשפחתי. במשפחה יש כל הזמן השפעה רגשית, איך שכל אחד מרגיש מאד משפיע על כולם. כשלא מרגישים שום דבר יש התנתקות. בדרך כלל ההתנתקויות בתוך המערכת המשפחתית הן התנתקויות מזויפות ולא אמתיות. פעם משפחה תמיד משפחה! ממשיך לאורך כל החיים. ההורים לא מתפטרים אף פעם מהילדים והילדים אף פעם לא מתפטרים מההורים, וגם בעולם הבא, כנראה, שעוד יהיו סכסוכים משפחתיים.
מכל התיאוריות הפסיכולוגיות וההתערבויות הטיפוליות, עד כמה שידוע לי, ככל שקשור לבעיות נפשיות, לגבי ההתנהגות הטיפולית באותם גורמים שמסייעים או מפריעים לשיקום, להתפתחות וייצוב הקשיים, נשארה רק התיאוריה המשפחתית. רק התיאוריה המשפחתית, לבדה, עוזרת לנו להתמודד פסיכולוגית עם אנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים. כשאנחנו מאשפזים ילד בן 17 שסובל מהתקף פסיכוטי והוא מאושפז 3 חודשים ואחר כך חוזר לחייו. כשאנחנו רוצים שהוא לא יחזור לאשפוז אף פעם, ויישאר בקהילה וימקסם את כוחות הנפש שלו, אנחנו צריכים להשקיע 95% מהמשאבים שלנו בטיפול משפחתי, הדרכת הורים, גיוס המשפחה וגיוס הקהילה. גם הקהילה מרגישה וגם המתמודד מרגיש כלפי הקהילה.
מה המשמעות הפסיכולוגית, החווייתית של קבלת אבחנה עבור המתמודד? יש את החוויה של שמיעת קולות, הזיות, חוסר קשר למציאות, תחושת הידרדרות, אמביוולנטיות, חרדות ושינויים קיצוניים במצבי רוח. גם אנשים שאינם חולים שומעים לפעמים קולות וסובלים לפעמים מאמביוולנטיות. אבל אם רוצים להבין את החוויה של להיות מאובחן כחולה במחלה נפשית, זו חוויה שאני מרגיש מאד, מאד חלש, מאד פגיע, אני מרגיש שכל הזמן יש סכנות סביבי, שכל רגע אני יכול להתפרק לרסיסים קטנים, שהתודעה שלי תתפרק ואני אהפוך להרבה ולא לאחד. אני לא בטוח איפה אני מתחיל ואיפה נגמר. אני לא יודע מה אני מרגיש, אני מבולבל מהרגשות שלי. האנשים מסביבי לא ברורים לי – האם הם איתי ובשבילי, האם הם יהיו בשבילי עוד רגע. אני לא מצליח למקם את עצמי בתוך המרחב. האוריינטציה היא צורך ביולוגי בסיסי. אדם בפסיכוזה מאבד אוריינטציה וכתוצאה מכך מלווה בחרדה ובמטאפורות חווייתיות קיצוניות: לא ברור לו איפה הוא, מי מסביבו, האם הם נגדו או בעדו.
המתמודדים יכולים להגיע למצבים שהם מרגישים חלשים ומתפרקים אם מעמיסים עליהם וחושפים אותם לרגשות קשים (עוינות, אכזבה, מצוקה, ביקורת, כעס). הם חווים מצב של חוסר גבולות שבו הכל נכנס פנימה, גם רגשות שלא מופנים כלפיהם. אחד המדדים שמנבאים פסיכוזה נוספת, אשפוזים נוספים, פחות היענות לטיפול, הוא חשיפה לרגשות שליליים.
לעיתים רואים אצל מתמודדים אדישות עצומה בבית ובבתי חולים. האדישות שאנחנו רואים זו הגנה שנוצרת ממינונים גבוהים של תרופות – זו לא המחלה! זו הגנה על היעדר אוריינטציה ורמת רגישות גבוהה ביותר. הפסיכיאטרים מחפשים את המינון הנכון שבו המתמודד יוכל להרגיש משהו ויחד עם זאת לא יהיה פגיע ויתפרק מכל דבר קטן. כאשר המתמודד נמצא בסביבה תומכת, המגינה עליו מפני גירויים חיצוניים, לחצים, רגשות קשים, אולי אפשר להשתמש במינונים נמוכים יותר של תרופות ולאפשר לאדם לחוות את עצמו יותר ולחוות חוויות חיים.
גם אנשים שסובלים מבעיות נפשיות קשות, יכולים להמשיך לחיות, לחוות חוויות של פעילות מנטלית פנימית , רגשית, רוחנית. בטח שיכולים לאהוב, לחוש חום ונועם ,ביטחון, התעלות, כעס, סקרנות וחרדה. לחוות את כל הרגשות האלו עם גבולות. כי כל רגש עוצמתי יכול לפרק את הנפש, לכן אנחנו שומרים על המתמודדים, גם, מהתלהבות גדולה. ההתלהבות מפרקת כי היא מעוררת בנו דברים רעים. אם אנחנו מצליחים אנו חוששים שנפסיד ואם מאוהבים חוששים לאבד את מושא האהבה. עם כל רגש חיובי גם עולה רגש שלילי. דבר המביא לאמביוולנטיות. אמביוולנטיות זה לא דבר בריא למתמודד ולכן שומרים עליו מפני זה.
אין לנו הפסיכולוגים שום כלי או תיאוריה לשנות את המצב הרגיש והפגיע של המתמודד. ואם רואים שינויים זה לאחר תהליך טיפולי ארוך שנים. מטרת הטיפול היא חיזוק האגו. מניחים את הרגישות, הפגיעות והתלות העצומה בסביבה הטיפולית כהנחת יסוד. מה שנותר הוא לגייס את עצמנו ליצור מעטה מגונן ומווסת כמו שאנחנו יוצרים לילדים קטנים. ההגנה הזו כוללת הרבה דברים והחלק המרכזי הוא מה שמרגישים כלפי המתמודד, איך מבטאים את הרגשות כלפיו, הבעות הפנים סביבו ויציבות של הסביבה. קביעות ושגרה מרגיעה ועוזרת למתמודד לדעת למה לצפות מעצמו, מה יהיה בכל רגע, לזהות את הצרכים שלו, הסכנות שלו. שיקום מצליח כשנוצרת רוטינה.
מהבחינה הזו, אנחנו מתייחסים אל מתמודד שיש לו אישיות, במידה מסוימת של ילד. ולילד יש אישיות מקסימה. ברגישות הזו יש משהו מקסים. ומי שעובד ואוהב את העבודה בשיקום, יודע שגם באנשים פגועים יש משהו מקסים ביחס לאנשים שאינם פגועים. אם יודעים להסתכל על הרגישות הזו כתכונה ויודעים לקבל אותה. העבודה הזו מחייבת אותנו להתחבר למקומות הרגישים והעדינים שלנו. זה מאתגר ואפשרי.
המטפורה של ילד היא נכונה, אבל אי אפשר להכיל אותה כשהמתמודד כבר אינו ילד. למתמודד יש משאלה לאוטונומיה. לחוש את עצמו כמישהו שעומד בפני עצמו. אנחנו לא מוותרים על הרצון להרגיש עצמאיים, להחליט לבד, לעשות לבד, לווסת את עצמי, כל מה שהורינו עשו עבורנו אנו רוצים לדעת לעשות לבד. עמוד השדרה של העצמאות זו היכולת להשפיע, להתבטא, ליזום אינטראקציה ולסרב לאינטראקציה והשפעה. להיות אדם עם תחושה של אני.
במצבים פסיכוטיים יש חוויה של פירוק תחושת האני. חווית האני של המתמודד זה תנאי לכך שלא תהיה חוויה פסיכוטית. לכן יש לנו תפקיד אחד גדול שהוא לשמור ולהגן מפני גירויים, הצפה ומפני רגשות ולתת תחושה של אהבה. ובו זמנית גם צריך לזכור שאנחנו מנהלים מערכת יחסים עם מישהו שמנהל את עצמו. בכל אינטראקציה אנחנו זוכרים שהוא המנהל ומבקשים רשות ורגישים לגבולות הבינאישיים של אותו אדם שאנחנו נמצאים איתו במגע. לא עושים דברים בכוח ולא מתנהגים כאילו אנחנו לא מזהים את האני הזה. הקשב שלנו לאני הפנימי יש בו ערך מווסת כלפי החוויה העצמית ויש בו ערך מחזק, ומסייע להפחית חרדה. האני של האדם המתמודד הוא היהלום היקר ביותר שיש לו, קודש הקודשים של הנפש, שצריך לטפח ולשמור, במיוחד אצל המתמודדים.
אם המשפחה מקדישה את כל חייה לטיפול במתמודד, אבל לא שומרת על הכלל הזה, יצא שכרה בהפסדה. אם משפחה היא חודרנית ולא מכבדת גבולות, אז משפחה יכולה להזיק. חשוב להראות שאנחנו מכבדים את הגבולות של האדם. לבני אדם יש דלת ותמיד נדפוק בדלת ונבקש רשות להיכנס לבית. לדוגמה: אם ילד מבקש שידפקו על הדלת של החדר שלו ונכנסים בלי לדפוק זו חודרנות. אם מתקנים את דש החולצה המקופל, מבלי לבקש רשות זו חודרנות. לפעמים בחברה אנחנו כופים משהו על מישהו אחר, אבל לשם כך צריך צו מבית משפט. אם מאשפזים ילד באשפוז כפוי צריך צו מבית משפט. בית המשפט יתייעץ עם הפסיכיאטר והמטפלים ואם יחליטו שצריך לכפות עליו אשפוז אז תעשו את זה. כי יש מצב שהטירוף משתלט וזה הכרחי. אבל כל עוד המתמודד לא במצב הרסני צריך להימנע מחודרנות כלפיו או התייחסות אליו כאל אובייקט שמעבירים אותו ממקום למקום, מדברים מעל הראש שלו בנוכחותו, מעלים לו תרופות ומורידים לו תרופות. גם אם אדם נמצא במצב קשה זה לא אומר שאפשר להתייחס אליו כאילו אין לו דלת ולהתפרץ לבית שלו בלי לדפוק בדלת, צריך לכבד את הגבולות שלו.
חמלה
לחמלה יש כל מיני הגדרות ולפעמים מתבלבלים בין חמלה לבין רחמים. חמלה זה לא רחמים, חמלה זה סוג של יחס ולא רגש. חמלה זו צורה של התבוננות רוחנית בעולם בכלל, בעצמנו ובאחר. חמלה זה אותו יחס שמקיים את האחר כאדם. זה יחס כולל, שלא פשוט להגיע אליו. כשאנחנו מתבוננים באחר שיש בו חלקים שאומרים לנו: אני לא בן אדם, אני לא שולט בעצמי, אין לי עתיד, אני לא מסוגל, ואנחנו מתפתים להאמין שזה המצב ושהוא "מכונה מקולקלת" ושצריך מכונאי, אז אנחנו פספסנו את העיקר. כי החלקים הפנימיים שלו הם אלו שהורסים את האני שלו ואנחנו הצטרפנו אליהם ואומרים שאנחנו באמת לא רואים אותך. נעלמת ואנחנו הופכים למערכת שבאה לתקן אותך. חמלה היא הפוך. חמלה היא לדעת שתמיד האדם נמצא שם בפנים בשלמות. אין אדם חלקי, אנושיות היא דבר שלם. יכול להיות אדם פצוע, מעורער, כואב. כשמסתכלים על קרוב המשפחה שלנו המתמודד ואומרים שלא משנה מה קורה, יש שם בן אדם. בן אנוש שמרגיש, שמודע לעצמו כאני, שרוצה להתקיים. כשאנחנו רואים אותו, מסתכלים לו בעיניים, בהבעות הפנים, מחבקים אותו אז אנחנו נותנים יחס של חמלה. אנחנו יכולים לתת חמלה לאחרים רק כשאנחנו יודעים לחמול כלפי עצמינו. מי שלא מכבד את עצמו כאדם שלם לא יכול לחלוק את מה שאין לו עם אחרים. לכבד את עצמנו כאדם שלם זה לראות את עצמנו באשר אנחנו גם כשבחרנו להקריב את עצמינו לחלוטין עבור בן המשפחה שלנו. אם שכחנו את עצמנו שכחנו את העיקר! אם שכחנו את האני שלנו, הרי שכחנו את מיכל הדלק המלא שלנו במדבר והמשכנו בלי דלק. איך נגיע? מה ניתן שם? איך יהיה לנו כוח להתמודד עוד ימים ושנים עם התהליך הזה? מה נוכל לתת מעצמנו? אם אתם רוצים לתת חמלה, אנושיות, הגנה חייבים לזכור את עצמכם. יש מתמודדים שהאנשים היחידים שרואים אותם כבני אדם כל חייהם הם אמא ואבא. והיחס העמוק הזה, יכול לקיים אותם. כל השאר רואים אותם כמטופלים, משוקמים, פועלים, עוזרים, משוגעים.
ביחס המשפחתי שני עקרונות מרכזיים:
- עיקרון המוגנות של המתמודד והוויסות הרגשי.
- עיקרון הכבוד והאוטונומיה ששקול ליחס של חמלה.
יחס של חמלה מותנה בכך שהמשפחה תוכל לייצר את החמלה. האם זה תלוי ברצונה של המשפחה? גם , אבל בעיקר לא. אל תאשימו את עצמכם אם אתם לא מצליחים, ואל תרגישו שאתם אנשים רעים אם אתם שונאים את האדם שאתם מטפלים בו. אל תאשימו את עצמכם אם אתם מרגישים ממורמרים על מר גורלכם. אל תכעסו על עצמכם אם אתם עושים טעויות, אם ברחתם, התפרצתם, הזנחתם או הייתם אנוכיים – גם אתם בני אדם! אתם לא באמת שונים מהאדם שאתם מטפלים בו. זו החמלה העצמית. גם אתם בסך הכל בני אדם! ולהיות בן אדם זה בכל מקרה איזה סוג של מחלה!
תשובות לשאלות
- חמלה יכולה להיות מלווה בתקיפות רבה. בגלל החמלה ניתן להפעיל תקיפות רבה כלפי אדם שאתה מטפל בו. כי אתה מבין שהוא בן אדם ויכול להתמודד עם זה ובאותו הרגע הוא זקוק שתהיה חזק ומתחנן מבפנים, שתציל אותו מחלקים שהוא לא מצליח להשתלט עליהם. אם עשית זיהוי נכון עשית דבר טוב עבורו.
- איך בוחרים פסיכיאטר? צריך שלאדם שמטפל בילד שלך יהיה איכפת ממנו. אל תסכים שמישהו שלא איכפת לו מהבן שלך יטפל בו. קיימת שונות במבנה המוח וברגישות ואנשים מגיבים באופן שונה לתרופות שונות ומינונים שונים. צריך לבוא עם ראש פתוח ולנסות. יחד עם זאת צריך לזכור שאי אפשר לעקוף את התלות בפסיכיאטר, במידה והתרופה חשובה, יש להיעזר בטיפול תרופתי ולשכנע את המתמודד לשתף פעולה.
- יש עוד הרבה מאד מה לעשות מבחינת ההומניזציה של המוסדות הטיפוליים. זה תלוי גם באנשי הטיפול וגם בתקציבים ותלוי בעוד הרבה דברים. אתם כבני משפחה יכולים להועיל אם לא תשתקו אף פעם!
- כשמגיע מסר מסוים מהמתמודד, בקשה, אמירה יש לקבל אותו כסוג של מתנה. צריך לפצח מה המסר אומר. ברגע שמבינים אותו ופועלים בהתאם והתוצאה עובדת – זה סימן שהבנו נכון.
- שינה – השינה נחוצה עבור המתמודדים , על מנת לצמצם את שעות הערות שיכולות להיות מאד דורשות ותובעניות. גם לתרופות יש השפעה על שעות השינה. מה שחשוב הוא לבדוק שבשעות שהמתמודד ער יש פעילות וחיות.