בהנחיית אורנה שי

ינואר 2018

בשלוחת מילם בטבריה – יש לי חדר משלי.

בבואֵך לשם, תעברי דרך חצר קטנה, מוצֶלת תחת עצי המנגו והלימון, מרוצפת בקורות עץ ומפרידה בין העולם שבחוץ לבין העולם הפנימי שבתוכך, שאִתו את מגיעה אל החדר.

לאחרונה, הפך החדר לספינה.

החלטתי לאפשר מקום לקבוצת אימהות ולהזמין כל אחת להיות שותפה, להביא את עצמה ואת מסע ההתמודדות שלה כאם. כדי שתוכל להתבונן בחוויות ובתפניות החיים שלה לצד המשבר, להקשיב לעולמה הפנימי, לתבונה שלה, לרגשות, למחשבות, לפחדים, ולכוחות הנפש שלה.

אימהות נענו להזמנה.

כל אחת ואחת מהן, נשאה עמה אל הסיפון תרמיל מלא בחששות, בציפיות, במשאלות, בדאגות, בזיכרונות.

כשפתחו ופרסו את מרכולתן, גילינו שם גם אוצרות שניתן היה לחלוק עם כל האחרות: כבוד, פרגון, ניראוּת, הקשבה, השראה, נוכחות.

כל אחת הביאה עמה את הרצון להגיע למקום אחר, שקט, בטוח, רגוע, אי של קסמים, של יציבות ושלווה, שתוכל בו להתחבר אל עצמה ואל הילדה או אל הילד שלה ממקום של חמלה ואהבה.

תפקידים נבחרו על הספינה. זו בחרה להיות תצפיתנית, וזו רוצה להיות אמא ממוצעת, זו בוחרת להיות בנופש, כתיירת, וזו מוכנה לכל שינוי במזג האוויר ויכולה ללמד אותנו כיצד להסתדר "כי בשבילי כל מצב חדש כבר ישן לי".

נשים שחיפשו מקום להתחזק בו, לקבל עוצמה פנימית ויידע מניסיונן של האחרות.

הלבבות, בקצב הפעימות המופלא שלהם, החלו להשמיע את הקול שבתוכם, לגעת בכאב ולשתף בסיפורים.

תחושת ה"ביחד" החלה לרקום את עצמה. "אני מרגישה שאני לא לבד".

עם מלאי מספיק של אגוזים תמרים וקלמנטינות, הרמנו עוגן ויצאנו לדרך.

התחלנו כל מפגש בהקשבה. לעצמנו. ושאלנו: מה שלומי היום?

"סוֹף סוֹף
אַתְּ מַקְשִיבָה לִי
אָמַר לִי הַקּוֹל הַפְּנִימִי
בְּקוֹל חֲרִישִׁי

מִזְמָן רָצִיתִי
אָמַרְתִּי לוֹ
אֲבָל הָרַעַשׁ בַּחוּץ
הָיָה כֹּה חָזָק

וּמַה קָרָה עַכְשָׁו?

נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה"      (עידית ברק)

הנשים הביאו את עצמן ואת מרחב הלב שלהן, כדי לאפשר את ההתבוננות, את הנשימה ואת האור.

באומץ שאינו מובן מאליו, הן בחרו להיות חלק מתהליך משמעותי. להיזכר בכל רגע, עד כמה הדברים נסתרים בתוכנו, נשמרים בחדרי חדרים, ורק אם נעיז, נוכל לגעת בהם ואולי לרפא ולנחם.

כי.. מה אני בכלל יודעת…

"…מה את יודעת מה עובר עליהם בחיים
מה את יודעת איזה ימים רצים שם בבית
על איזה חומות הם מטפסים
כמה מים איבדו מהעיניים,
…תמיד
שטפי עצמך
בחמלה
בענוַות הדברים הסמויים מעינייך,
הסתכלי
כמו שמסתכל אלוהים על בניו,
כמו ליבה ההולם של אם על בנותיה,
…ושננִי בך:
"מה אני יודעת מה עובר אצלם בחיים
מה אני בכלל יודעת
ואולי, לוּ הייתי במקומם
הייתי מתפוררת מעלַי
קורסת מרוב שֶקשה
מרוב שֶהחיים",
תמיד זכרי
שבצד השני של הים
יש מים,
שאין לך מושג כמה הם עמוקים,
תמיד זכרי
תמיד זכרי"  (חלי ראובן)

אז הפלגנו לעומק, והתחברנו, זו לזו, במילים, בשירים, בשתיקות ובחוטי צמר, טווינו את כוחו של המעגל.

נתנו מקום למיתוסים שמלווים אותנו כאימהות מקדמת דנא, לחיבור השמימי, לחוכמת הרחם, לגעגוע, ללחימה האינסופית, לאמונה, להזנה, לריחות, לדאגה. וגם לכאבים, לכאב השורף הבלתי-נסבל, ואף לקול שאומר: "קשה לי לקבל את הילדה שלי, אני רוצה לתקן אותה, שתהיה כמו אחיותיה".

כשגלי סערת הרגשות נרגעו, יכולנו לשמוע צלילים של אומץ ואמונה, תקווה, ידיעה, כוחות, סיעתא דשמיא ואופטימיות. האופק הראה לנו שיש.

בחנוכה, עצרנו לרגע מול הנרות.

"וואי, וואי, איזו להבה ענקית

יצאה לך היום"

היתה אמא צועקת לעברי בהתרגשות,

"את לא מאמינה

איך יצליח לך עכשיו"

היתה אומרת בוודאות כזו,

ואני באמת האמנתי

אני באמת האמנתי"   (חלי ראובן)

והרשינו לעצמנו לחלום, ולבקש, ולנחם.

המשכנו על פני המים, והאימהות, לפי הצורך שלהן, שיתפו בדילמות, באתגרים, ברגעים טובים, וקיבלו את ההקשבה של המעגל, את העיניים הרואות, ואת הלב שעוטף.

התחברנו לעולם הרגש, לפחד, לנחישות, ליצירה, למעוף.

חווינו התרגשות, תמיכה, משמעות. תובנות הוחלפו מיד ליד ואל הסיפון התגלגלה האפשרות לבחור גם ליהנות מהחיים, לצד ההתמודדות. לתת לעצמי רשות לחיות. ואפילו ההכרח לעשות זאת,

כי "אצלי השגרה היא הטירוף".

גם וגם.

ולאחר כל זאת, שלחנו על פני המים את קריאתנו אל הילדים, והזמנו אותם להשמיע את קולם, במכתב לְאמא.

אימהות רגישות, יודעות ורואות, כתבו לעצמן בשם הילדים.

לא לכולן זה היה פשוט כל כך.

שמענו קולות של הערכה, אהבה והכרה מצד הילדים בעשייתה של האם. אך היו גם קולות כואבים של ילדים במצוקה גדולה, כאלה שבחרו בשתיקה, בהתרחקות בעוינות.

הקבוצה על פרשת דרכים. לאן לנווט? כמעט הגענו ועדיין לא מצאנו פתרונות, מתי יקרה נס, איך שולטים ברגשות? איך משחררים מאבק ובוטחים ברוח שתישוב במפרש שלנו לכיוון הנכון?

אנו זקוקות לשינוי. רוצות שינוי. מחפשות פריצת דרך משמעותית.

מגלות שיש לנו את הכוח לשנות, להשפיע, לעצב את גורלנו. לבחור ולהוביל לשינוי. להיות זמינה להקשיב ל"אמת" חדשה.

לפעול מתוך חופש, להתבונן מזוויות שונות של הסתכלות ולהסכים לחדש ולשונה להיכנס לחיינו.

"ויהי ערב

ויהי בוקר

יום אחד

פעם אחת

אשה אחת

בעיר אחת

חלצה נעליה והחלה פוסעת

את שביל חוצה הדמעות

העובֵר

מן הצד האחד של ליבה

לצדו השני

לא היתה אבן שלא הפכה

בה

עד שמצאה

מי מעיין צלולים

וברבורה צחת לובן

שהשתקפה

בפניה"  (חלי ראובן)

כתבה אורנה שי

מלווה משפחות במילם

מטפלת בפסיכותרפיה

תנועה, יוגה, מדיטציה

The post סיפורה של קבוצת האימהות בטבריה appeared first on מילם.

אוסף מחשבות והדהודים מתוך קולות המשתתפות שנשמעו במפגש של התבוננות בתהליך

רגע לפני סיום התהליך של קבוצת ההורים,

עצרנו לרגע, הבטנו לאחור, והתבוננו על הדרך בה הלכנו עד היום.

שאלנו את עצמנו..

מתי היתה לי הזדמנות להגיע למקום שבו הרגשתי מוזמנת, להיות כמו שאני, ולא רק זה, אלא להביא אתי אל החדר את תרמיל המסע שלי, להניחו על ידי, ולדעת, שאוכל בכל רגע שאבחר, לפתוח אותו, להציץ פנימה, להיזכר מה יש בו, כי רק אני יודעת, ואפילו להוציא אל האור את החפצים הכי שלי – שהחבאתי בתוכו.

ומה עוד.

מתי אפשרתי לעצמי רגעים מיוחדים, שבהם יכולתי לומר בקול רם, ושישמעו אחרים, מילים שרצות לי בראש כבר שנים, חופרות, מטרידות, זועקות – ולהבין שאני בסדר.

מתי פגשתי את הרגשות שלי, באופן כזה שיכולתי לחוש אותם במלואם, ולראות מסביבי עיניים לחות, מבט מבין, שתיקה מחבקת ומאפשרת.

ואיך זה, שלמרות שכל מה שרציתי לעשות אחרי יום עבודה זה להגיע הביתה, לשתות משהו ולנוח בשקט על הספה… עשיתי הכל כדי להגיע לפגישה השבועית הזו, שבה אני פוגשת את עצמי.

פגישה שבה אני מספרת על דברים שמעולם לא השמעתי בפני איש או אישה, פגישה שבה אני חשה את דפיקות הלב שלי בכניסה לחדר, ויודעת – שמחכה לי פגישה עם הכאב הגדול ביותר, שאוכל להניח אותו לכמה רגעים במעגל הלבבות האחרים שהגיעו לחדר, ולחזור לביתי קצת יותר קלה ונושמת. כדי להמשיך.

ועכשיו, כשכבר אחרי.. וכבר סיימנו, אני יכולה להיזכר בהתחלה.

הטראומה, הפחד, חוסר-האונים שהחליש את גופי ואת נפשי.

הבדידות שיצרתי בתוכי, הסגירות שלי, כי חשבתי שלעולם לא יבינו אחרים מה אני עוברת.

הבלבול.

חוויתי את האובדן ואת שברו של החלום, את הכעסים שלי ואת הניסיונות לתקן, לסדר, להכחיש, להילחם במציאות.

וגיליתי, שבאופן כמעט לא מובן ולא מוכר לי, אני מתחילה להיפתח, להקשיב בזהירות, לטבול את אצבעותיי במעגל השיתוף. מעיזה לחשוב שאולי "לא רק אצלי זה כך".

מתחילה לברור פריטים מתרמילי ולהניחם לעיני אחרים. וכך, מאי שם מגיעה הרגשה טובה, מנחמת, מחזקת.

אני מבינה שזה היה מקום בטוח בשבילי, "הרגשתי כמו בבית".

אני לא לבד. "אנחנו משפחה".

בסופו של יום, פתחתי את התרמיל העמוס שהבאתי אתי מדי שבוע, וצריכה הייתי למצוא בו מקום ומרחב לאוצרות נוספים:

גיליתי שיש לי כוחות שלא ידעתי שיש לי.

גיליתי שהסיפור שלי נותן כוח לאחרים.

גיליתי שאני יכולה לגעת בכאב שלי ולטפל בו.

גיליתי שאני יודעת להקשיב ללבם הכואב של אחרים. להבין.

גיליתי שמותר לי להעיז. לתת לעצמי. לשמור על עצמי.

גיליתי שאני יכולה להיות ברורה, חדה, עקבית.

גיליתי שיש בי אהבה.

וגיליתי שיש בי השלמה.

ואני שוב מגלה שיש בי תקווה.

שמעה ורשמה אורנה שי, מנחה

The post אוסף מחשבות והדהודים מתוך קבוצת הורים appeared first on מילם.