לאחר תקופה ארוכה של מלחמה, מתח ואי וודאות קיבלנו הודעה על הפסקת אש וחזרה לשגרה. החירום אולי נגמר, אבל הגוף והנפש עדיין נשארים במצב דריכות. איך נותנים לעצמנו את הזמן לעבד ולא ממהרים 'לחזור לעצמנו'?

בשבוע שעבר, בתום 5 שבועות עצימים של מתח, לחץ וחשיפה למראות ואירועים טראומתיים, התבשרנו על הפסקת אש. פתאום, יממה לאחריה, הגיעה ההודעה על "חזרה לשגרה". העסקים נפתחו, הכבישים התמלאו בחזרה, ויכולנו לנוע במרחב פיזי רחב יותר. אך האם הסרת ההגבלות של פיקוד העורף הצליחה לאפשר לנו רוגע, שלווה ובטחון?

מעבר זה מחירום לשגרה אינו מעבר טריוויאלי, ויש להבחין באתגרים הרבים העשויים להתעורר. אומנם התבשרנו בהישגים צבאיים ומרשימים, אך הנפש מתקשה להוריד את "אפוד המגן" ולנוח, במיוחד שחסרה ודאות והעתיד אינו מבטיח שקט וביטחון. הנפש זקוקה למעבר מתון, איטי והדרגתי המאפשר איזון מחודש וכניסה מותאמת לתפקוד שגרתי תוך עיבוד הרצף מתקופת החירום לשגרה.

למה קשה לנו לעבור מחירום לשגרה?

במצבי חירום המערכת העצבית שלנו מקבלת מסרים של איום ונכנסת לפעולה הישרדותית המתבטאת בסממנים גופניים דוגמת לחץ דם גבוה או נמוך, דפיקות לב ואי שקט, כשלצידם גם סממנים נפשיים דוגמת חרדה, חוסר אונים ועצבנות. לאלו יש השפעה ישירה על  קושי בתפקוד היומיומי. ההתמודדות עם מציאות החירום לאורך זמן עשויה לדלדל את משאבינו הפנימיים ולערער את החוסן הנפשי והפיזי. אנו נזקקים להרבה כוחות ותמיכה על מנת לשרוד את האיום החיצוני ולהצליח לתפקד באופן יעיל ומותאם עבור עצמנו ועבור בני משפחתנו. לכן, כאשר פיקוד העורף מכריז על הורדת המגבלות וכלי התקשורת מודיעים על חזרה לשגרה – הגוף והנפש עדיין חווים את שעת החירום ואינם מגיבים באחת למעבר חד זה. במעבר שכזה, נוכל להבחין בשינוי במציאות, אך הנפש עדיין במצב הישרדותי ומפגינה את אותם סממנים כמו בעת חירום.

איך עושים את זה נכון?

←"להשתהות במעבר" – לא לרוץ לשום מקום

אל תצפו מעצמכם (או מהסובבים אתכם) לחזור לתפקוד מלא ואינטנסיבי מיד. תנו לעצמכם זמן לעיבוד תקופת החירום. זה הזמן לבחון: מה אני מרגיש עכשיו? איפה המתח הזה יושב לי בגוף? ההשתהות הזו היא לא בזבוז זמן, היא "ניקוי רעלים" הכרחי של החירום מהמערכת.

← תוקף, לא פקודה

במיוחד עבור בני המשפחה המתמודדים, המעבר הזה הוא אתגר כפול. הם השקיעו כוחות נפש אדירים רק כדי לשרוד את השבועות האחרונים. אל תגידו "קדימה, הכל נגמר, תחזרו לעצמכם". במקום זה, תנו תוקף לקושי: "זה הגיוני שאתה מרגיש ככה", "מותר להיות עייפים עכשיו".

← המנוחה היא חלק מהשיקום

במצבי מעבר כאלו, אנחנו זקוקים להתכנסות, למנוחה ואפילו להרבה יותר שינה מהרגיל. השינה היא הכלי של המוח לעבד את הרגשות ולהטעין מחדש את המשאבים שדלדלו. אפשרו ליקירים שלכם את זמן ההסתגלות הזה. הוא הגשר הכי בטוח בדרך לשגרה מיטיבה.

• ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחתית ארצית באנוש
  14.4.26

The post הנפש לא חזרה לשגרה: זה תהליך, לא פקודה appeared first on מילם.

חג הפסח מזמין אותנו לחשוב מחדש על חירות ושעבוד, לא רק בהיסטוריה, אלא גם בחיים עצמם. בתוך ההתמודדות עם קושי נפשי, רבים חווים לעיתים תחושה של צמצום, עומס והיעדר בחירה, אך גם בתוך מצבים מורכבים יכולה להיווצר תנועה אחרת, של תקווה, חיבור ומשמעות.
איך קשורים חירות ושעבוד לעולם בריאות הנפש, ומה יכול לעזור לנו לנוע ביניהם?

כשמרגישים משועבדים – גם בלי שלשלאות

המושג “שעבוד” מתייחס לעבדות, למצב שבו אדם אחד הופך לרכושו של אדם אחר ומאבד לגמרי את חירותו. אנו מכירים זאת היטב מהגדת פסח, בה מתואר שעבוד בני ישראל במצרים. זהו אינו מונח מקצועי בבריאות הנפש, אך הוא מתאר היטב חוויה שרבים מהמתמודדים ובני משפחותיהם מכירים.

לעיתים ההתמודדות עם קושי נפשי תופסת מקום גדול כל כך, עד שהיא מצמצמת את תחושת הבחירה והחופש. היום-יום מתמלא במאמץ, בדאגה, בעומס רגשי, ולעיתים גם בתחושת חוסר שליטה או תקיעות.

מה עוד מחזק את תחושת השעבוד?

• שעבוד נפשי – התמודדות נפשית מהווה אתגר יומיומי ומורכב אשר דורש מהאדם המתמודד תשומות רגשיות/נפשיות, פיזיות, מחשבתיות והתנהגותיות, אשר לא מותירות פניות (בעיקר במצבים אקוטיים) להתמודדויות וחוויות נוספות. לא פעם ההתמודדות משתלטת על האדם ונחוות כחוויה של היעדר חירות פנימית. חוויה זו, של השתלטות מעמיקה לא פעם לחוויה של מצוקה וחוסר שליטה, חוסר אונים וחוסר תקווה.
• שעבוד משפחתי – בני המשפחה לא פעם חווים חוויה מקבילה לבן המשפחה המתמודד, כאשר רוב המשאבים שלהם מופנים לתמיכה וטיפול בבן המשפחה המתמודד. בשפה המקצועית מכנים זאת נטל סובייקטיבי ואובייקטיבי. נטל סובייקטיבי מתאר את הנטל הרגשי ואת המצוקה העשויה להתעורר בעקבות כך, והנטל האובייקטיבי מתאר את המשאבים הכלכליים והתפקודיים הנדרשים מבן המשפחה. גם בהקשר זה ניתן להבחין בקשר בין חווית הנטל לבין חוויה של שעבוד, שלא פעם אינה מאפשרת בחירה וחופש.
• תלות בגורמי הטיפול – בני המשפחה והמתמודד עצמו נזקקים לטיפול אינטנסיבי מצד הגורמים המטפלים. הזדקקות זו עשויה להיהפך לתלות המצמצמת את הבחירה והחופש.
• סטיגמה עצמית – לא פעם הסטיגמה החברתית על נפגעי נפש ובני משפחותיהם מופנמת כסטיגמה עצמית שבה האדם מטמיע את מרכיבי הסטיגמה החברתית ומאמץ אותם כחלק מזהותו. תהליך זה של הפנמה משתלט על זהות האדם והוא הופך למשועבד למאפייני הזהות החדשה ופועל ומתנהג על פיה.

מה עוזר לנוע מחוויה של שעבוד לחוויה של חירות?

חירות (חופש) היא מצב שבו אדם הוא אדון לעצמו, בעל יכולת בחירה ופועל כרצונו ללא כפייה או מגבלות חיצוניות. בהקשר זה, חירות אינה בהכרח היעדר קושי. לעיתים היא דווקא היכולת למצוא בתוך המציאות המורכבת רגעים של בחירה, תנועה ומשמעות.

כמו ביציאת מצרים, גם בתהליכי החלמה נפשית יש צורך ב:

אמונה בכוחות של האדם

תקווה שיש דרך קדימה

ליווי פנימי או חיצוני

לשם כך נדרשים, ממש כמו ביציאת מצרים, מנהיג, אמונה בכוח של העם ותקווה.

למה מנהיג? בתהליכי ההחלמה ממשבר וחולי נפשי, האדם מפעיל מתוכו תנועה שמניעה התקדמות להחלמה. זה יכול להיות מנהיג פנימי או חיצוני, שקורא לו לנוע. כזה שמאמין בכוחותיו על אף ולמרות המשבר הנפשי ומחזיק עבורו תקווה ובחירה בחירות.

לעיתים המנהיג הוא האדם עצמו, המצליח דרך התאוששות מהמחלה לדבוק בתהליך של שינוי ולנוע בעזרת אמונה בכוחותיו לתהליכי החלמה. לעיתים המנהיג הוא דמות חיצונית – בן משפחה, איש  מקצוע- מטפל, איש שיקום וכדומה. אותו מנהיג חיצוני חשוב שיחזיק באמונה בכוחו של האדם המתמודד וביכולתו לשינוי מותאם. המנהיג החיצוני שומר ומבסס התקשרות בטוחה ותקשורת מיטיבה עם האדם המתמודד המאפשר לו השפעה והנעה ביחסים.

אתי הילסום, אישה יהודייה-הולנדית כתבה ביומנה באמסטרדם בזמן השואה: "החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמים שמעליי".

גם בתוך מציאות מורכבת, יש בתוכנו מרחב שיכול להישאר פתוח.

חג חירות שמח!

*ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות

The post היבטים של חירות ושעבוד בבריאות הנפש appeared first on מילם.

The post כשגם הלב מתעייף – תשישות החמלה של בני המשפחה בזמן מלחמה appeared first on מילם.

בתקופת מלחמה הלחץ, המתח והחרדה גוברים אצל כולנו. עבור משפחות של אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית – האתגר לעיתים כפול ומכופל. לא רק זה שנדרש למול איום המלחמה, אלא גם אל מול השפעתה על האיזון הנפשי של המתמודדים ועל המערכת המשפחתית כולה. הנה כמה עקרונות לתקשורת מיטיבה בבית שיכולים לסייע לשמור על יציבות רגשית ותחושת הביחד גם בתקופות מורכבות.

בימים שעוברים עלינו, האווירה הרגשית בבית נעשית מתוחה יותר, והצורך להישמע להנחיות פיקוד העורף ולתפקד ביום ובלילה מוסיף עומס נוסף. בתוך מציאות זו, משפחות של מתמודדי נפש נדרשות להתמודד לעיתים עם אתגרים מורכבים, ביניהם:

• חזרה לבית המשפחה: רבים ממתמודדי הנפש חוזרים לבית המשפחה בשל הצורך בנגישות לתמיכה משפחתית ולמרחב מוגן. המציאות מייצרת אינטנסיביות באינטראקציה בין בני משפחה, העלולה להוביל למתח וקונפליקטים
• השפעה על המצב הנפשי: המציאות הביטחונית עשויה להחריף סימפטומים נפשיים כגון: חרדה, תוקפנות, דכדוך, ניתוק ועוד. לאלו יש השפעה ישירה על מצבם הרגשי של כל בני המשפחה.
• קושי להישמע להנחיות: במקרים רבים מתעוררים מצבים שבהם מתמודדי הנפש מתנגדים להיכנס למרחב מוגן ולהישמע להנחיות פיקוד העורף.

מודל ח.מ.ל

במצבים כאלו, התקשורת בתוך המשפחה מהווה אמצעי חשוב שעשוי לתמוך, להרגיע ולווסת את האווירה הרגשית בבית ולסייע לאדם המתמודד עצמו. באמצעותה אנחנו מביעים תחושות, מתווכים מציאות ומבססים תחושות קירבה ותמיכה.

מודל ח.מ.ל. מציע דרך קצרה ופשוטה לזכור עקרונות חשובים לתקשורת מרגיעה במשפחה:

ח – חמלה והכרה ברגש:

• הביעו תמיכה במילים פשוטות כגון: "לא קל לך בימים אלו", "המציאות של המלחמה דורשת הרבה כוחות", "אני מבין/ה את הקושי". תקשורת זו, יש בה איכויות משמעותיות המרגיעות ותומכות, וכן מבססות תחושה של הכרה ותוקף לקושי של מתמודדי הנפש.
• חיזוק תחושת הנרמול :"מה שאתה מרגיש כרגע זה נורמאלי ומתאים למצב.

מ- מסר של מוגנות ויחד:

• מסרים המבססים תחושה של יחד ושייכות: "אנחנו כאן ביחד בהתמודדות עם המלחמה".
• התאמת המידע בהתאם ליכולת ההכלה: חשוב לברור מה נכון להגיד וכמה להגיד. הוויסות של המידע הנאמר למתמודד הנפש מסייע גם בוויסות רגשי.

ל- להציע פעולה פשוטה:

• הציעו פעולות קטנות ופשוטות המסייעות בהפחתת תחושה של חוסר אונים. "בוא נעשה יחד נשימות שירגיעו אותנו".

גם בימי חירום, כשהמתח והעוררות הרגשית גבוהים, חשוב לזכור שתקשורת רגישה ומכוונת יכולה לתרום רבות לאווירה הרגשית בבית. עצם ההזמנה לעצור לרגע, לחשוב מה נכון ומתאים עבור בני המשפחה ולפעול בהתאם, יכולה לסייע ביצירת מרחב משפחתי תומך ומרגיע יותר.

ייעוץ מקצועי: ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות ארצי בעמותת אנוש

The post כשכולם במתח: איך לשמור על תקשורת רגועה בבית appeared first on מילם.

בשבת האחרונה פרצה מלחמה נוספת באיראן. מציאות של מלחמה משנה באופן דרמטי את השגרה היומיומית, את האיזון הנפשי ואת סדר היום. התמודדות ממושכת עם מצבי חירום לאורך זמן מעלה את רמת המתח, הדריכות והעוררות הרגשית – ברמה האישית המשפחתית, הקהילתית והחברתית.

אין ספק שלמלחמה זו, אנחנו מגיעים עם התמודדות ארוכת טווח בשנתיים וחצי האחרונות, כשכוחותינו עוד לא הספיקו להתאושש מהמערכה הקודמת.

משפחות המתמודדות עם משבר נפשי במשפחה, עשויות לחוות לחץ אדיר עוד יותר, בשל ההתמודדות הכפולה עם הסערה בחוץ, לצד הסערה בבית מול האדם המתמודד.

מה בכוחנו לעשות? היכן יש לנו יכולת לשליטה?

בני המשפחה, כמו גם המתמודדים עצמם, יכולים ללמוד ולפתח אסטרטגיות התמודדות המחזקות את החוסן האישי והמשפחתי. אסטרטגיות אלו מסייעות בויסות רגשי, בייצוב ובהרגעת האווירה הרגשית במשפחה ובהקלה על עוצמת הסערה בבית. חוסן הינו מרכיב מרכזי במציאות הנוכחית. מדובר במשאב נפשי ובינאישי שניתן לפתח בכל עת ובכל מצב.

אז מהו חוסן אישי ומשפחתי?

חוסן נפשי מתייחס ליכולתו של האדם להתמודד עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות החיים החדשות אשר נגרמו עקב מצבים אלו.

חוסן נפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא יכולת נרכשת המתפתחת לאורך השנים ומושפעת מגורמים כגון האווירה המשפחתית בה גדל (מידת החום, התמיכה, התקשורת התקינה וכדומה) ומרשת התמיכה הקיימת בילדות ובבגרות (משפחה, קהילה).

חוסן משפחתי הוא יכולתה של המשפחה, כמערכת פונקציונאלית, לעמוד ולהתאושש ממצוקה. חוסן משפחתי מתמקד בחוזקות המשפחה המופעלים במצבי לחץ. כשלעצמו הוא מחזק את המשפחה כיחידה ומאפשר לטפח תחושת חוסן אישית בכל אחד מהפרטים בה.

איך נפתח חוסן אישי?

החוסן האישי מבוסס על מרכיבי מפתח המחזקים רגיעה וויסות רגשי:

קשר תמיכתי – שמירה וחיזוק בזמן חירום על קשרים תומכים ומחזקים.

נורמליזציה – לתת לעצמינו את ההבנה שמה שאנו חווים הוא נורמלי לתקופה ולמציאות.

תפקוד ומשמעות – חשוב בעיתות משבר לחזק את סדר היום לפתח תפקוד שיש בו משמעות עבור עצמי ועבור האחר.

גוף – הגוף מגיב ראשון למצבי לחץ וחרדה אך לצד זאת, מהווה אמצעי שדרכו ניתן לבסס רגיעה בעזרת  פעולות יזומות של נשימה, קרקוע.

שמירה על רצפים – בניית רצף קוגניטיבי מאפשרת לאדם להחזיק הבנה ביחס לסדר ורצף האירועים אינטנסיביים. רצפים אלו מבססים רגיעה והבנה ביחס למציאות מסביב.

איך נפתח חוסן משפחתי?

גם בפיתוח חוסן משפחתי ניתן להיעזר במרכיבים הבאים:

התארגנות: חשיבות הפיתוח של סדר יום משפחתי, התארגנות מנוהלת בממ"ד המשפחתי, חלוקת תפקידים, שימת לב להתארגנות לפעילות מפיגת מתח.

תקשורת: חשיבות שימת הלב להעברת מידע, תקשורת מותאמת לשלב ההתפתחותי, שמירה על תקשורת תומכת ומכילה לרמות מצוקה שונות.

משמעות: שימת לב להקניית משמעות לאירוע המלחמה, לכוחו של הביטחון הלאומי וההגנה של כוחות צה"ל.

מרכיבי החוסן המשפחתי מהווים מרכיבי בסיס העשויים לפתח חוסן בהתמודדות עם אירוע דחק מתמשך כגון חולי נפשי.

החוסן שעשוי להתפתח בתקופה זו מהווה כוח וחוסן להתפתחות עם משברים אחרים הן של האדם והן של המשפחה כיחידה מערכתית אחת.

חשוב שתדעו: אנחנו זמינים עבורכם במענים השונים, הקו החם, מפגשים קבוצתיים מותאמים למצב, פגישות פרטניות ועוד.

שנדע ימים בטוחים ושקטים ובשורות טובות במהרה.

• ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחתית ארצית באנוש

The post להצליח לנהל את החרדה appeared first on מילם.

על אהבה, החזקה, משפחה ובריאות נפשית – גם בזמנים מאתגרים

אהבה! כמה מילים ניסו לתאר אותה, לדבר עליה, לכתוב עליה, ואנו מעבירים חיים שלמים בניסיון להיות נאהבים ולאהוב. אנחנו עושים רבות כדי למצוא אהבה, לממש אותה, אך לא תמיד מצליחים לשמר אותה לאורך זמן. ובכל זאת, נדמה שהאהבה היא תמצית הכול, ומסע חיינו במובנים רבים הוא מסע של חזרה אל האהבה.

ביום האהבה המצוין מדי שנה ב־14 בפברואר, מדברים על פרחים, מחוות זוגיות ורומנטיקה. אהבה לא פעם נמדדת בתמונות בשוקולד, מסעדות ותמונות סלפי המנסות להוכיח – הנה אנחנו אוהבים. אבל אהבה עמוקה ומשמעותית לא תמיד נראית כך, ולא תמיד מצטלמת טוב.

המשאלה להיות נאהבים

אהבה היא משאלה שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו – להיות נאהבים כפי שנאהבנו בראשית חיינו, כמו אהבת אם. למעשה, אנחנו נבראים מתוך קשר, נולדים לתוך קשר של הורה-ילד, וממשיכים לאורך כל חיינו לחפש את הקשר האימהי הראשון. המשאלה מזקקת בתוכה את הרצון שלנו להיות מוכלים, בטוחים ונראים בעיני האחר. אל מול זה, הפחד הגדול ביותר שלנו הוא להיות לא נאהבים – להימצא בקשר לא בטוח, לא מוכל ובלתי נראה – מה שנחווה בעינינו כחוויה של כיליון.

הפסיכואנליטיקאי דונאלד ויניקוט התייחס לאהבה כעמדה נפשית שנולדת בקשר הראשוני אצל האם ומתרחבת משם לכלל היחסים האנושיים. לטענתו, אהבה נולדת מתוך החזקה (Holding) – מהיכולת הטבעית של הדמות המטפלת להחזיק פיזית ונפשית את התינוק. להחזיק הכוונה להוות דמות יציבה, בטוחה ורגישה שמאפשרת לילד להיות על מכלול צרכיו ובהמשך לפתח נפרדות מהדמות המטפלת ולפתח בתוכו אוטונומיה ועצמאות. ויניקוט לא התייחס לאהבה רומנטית, אלא לאהבה יציבה ובטוחה בקשר, שתשפיע בהמשך על יכולת התינוק לפתח קשרים בריאים בחייו.

בעיניו אהבה שכזו מפתחת אותנטיות (True self) בקשר ומאפשרת לתינוק ולאדם להיות הם עצמם על מכלול צרכיהם הרגשיים והפיסיים. עמדה זו, מקדמת אותנטיות ומונעת זיוף בקשר (חוסר אותנטיות- False self).

כשאהבה פוגשת מצוקה נפשית

אך מה קורה כשאהבה לא מצטלמת טוב? כשאנשים נלחמים על האהבה בחייהם אל מול אתגרים נפשיים המאיימים על הקשר? על היכולת להמשיך ולקיימה?

ויניקוט יכול להוות קול מרגיע ומנרמל גם עבור משפחות של נפגעי נפש. ויניקוט מלמד אותנו שאהבה אינה נמדדת ביכולת לרפא, אלא ביכולת להישאר נוכחים. משפחות רבות חוות כישלון ואשמה, ואנו שומעים קולות שאומרים: "לא הצלחנו לסייע", "לא מנענו את המשבר הנפשי" ,"לא ראינו שזה מגיע" ועוד. ויניקוט יענה בצניעות ויתייחס לאהבה כיכולת להיות נוכחים ולהחזיק את הנוכחות הבטוחה והיציבה גם במצבי משבר אקוטי: "אני כאן עבורך גם כשקשה", "אני אתך בהתמודדות" – עמדה בסיסית וכה משמעותית במיוחד בזמנים כה מאתגרים עבור בני המשפחה.

מי מחזיק את המחזיקים?

ויניקוט מזכיר שגם האם, המושקעת כל כך בטיפול בתינוקה, זקוקה בעצמה לסביבה מחזיקה, אוהבת ותומכת.
באותו אופן, בני משפחה שמושקעים יום-יום במלאכת האהבה וההחזקה של בן משפחה מתמודד – זקוקים גם הם לסביבה תומכת ולא להיות לבד. כאן נכנסת לתמונה הקהילה, קבוצות התמיכה ואנשי מקצוע. אלו מאפשרים לבני המשפחה לעצור לרגע, לא להחזיק הכל לבד, להישען ולהיות מוחזקים בעצמם.

קהילה, קבוצות תמיכה ואנשי מקצוע מאפשרים לבני המשפחה לעצור לרגע, להישען, ולהיות מוחזקים בעצמם.

ואולי, בסופו של דבר, אהבה ובריאות נפשית נפגשים במקום פשוט אך עמוק: לא ביכולת להיות חזקים ומוחזקים כל הזמן, אלא ביכולת לא להיות לבד, לאהוב, וגם לאפשר לעצמנו לקבל אהבה.

• ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחתית ארצית באנוש

The post אהבה שלא תמיד מצטלמת טוב appeared first on מילם.

על דינמיקה הורית משתנה בהתמודדות עם משבר נפשי

משבר נפשי של בן או בת משפחה משפיעים על האיזון המשפחתי הקיים ומפרים את הסטאטוס קוו המשפחתי. חוסר איזון זה עשוי לערער את מימוש הצרכים של חברי המשפחה בזמן המשבר הנתון. אלו נדרשים להתגייס לטובת האירוע והאדם המתמודד ולתת מענה לכל הצרכים האינטנסיביים שמתעוררים – תמיכה, גיוס גורמי טיפול, השקעה כספית ורגשית ועוד. לא פעם היענות זו, עשויה לבוא על חשבון צרכיהם של יתר חברי המשפחה לאורך זמן.

ההורות במצב זה חוזרת להיות הורות אינטנסיבית ושונה מלפני המשבר ודומה להורות לאדם בשלב התפתחותי צעיר בהרבה. ההורה נדרש לא פעם לסייע בשמירה על היגיינה, צריכת מזון, סידור מקום מחייה מותאם ועוד. הרבה מהתפקודים של האדם עוברים לאחריות ההורה.

מהתגייסות אינטנסיבית לתנועה לקראת שיקום

הדרישות ההוריות בתקופה זו הופכות את ההתמודדות עם המשבר הנפשי לאינטנסיבית ולנטל משמעותי מתמשך ושוחק. ככל שהאדם המתמודד נכנס לתהליך של שיקום וטיפול, צרכיו משתנים, ומשתלבות מסגרות ואנשי מקצוע שמסייעים להורים בהיענות לצרכים האינטנסיביים. בנוסף, האדם בהדרגה מחזיר לעצמו את התפקודים ומבקש בתוך הקשר לשוב להיות מובן, נפרד ועצמאי.

תהליך זה הינו קריטי הן במישור האישי של האדם המתמודד אך גם במישור של הקשר הורה – ילד.

ההורה נדרש לבסס "הורות מותאמת" – מושג שמצריך התאמה וגמישות לצרכים המשתנים למעבר מאינטנסיביות במתן מענה לצרכים ובמעורבות ההורה בזמן משבר לתהליכי שיקום והחלמה, שדורשים מההורה לנוע לשחרור המעורבות האינטנסיבית ויצירת מרחב בטוח ועצמאי יותר עבור האדם.

הורות מותאמת: שינוי, אתגר והנעת תהליכים משפחתיים

ה"הורות המותאמת" מהווה ציר חשוב בדינמיקה של האדם המתמודד והוריו, במיוחד בתהליכי שינוי. היכולת של ההורה לעבור להתמקמות שונה בקשר הן במצבי המשבר והן במצבים של שיקום והחלמה – הינה משאב חיוני ומרכזי בתהליכי ההחלמה של האדם.

ה"הורות המותאמת" לא פעם נבחנת באתגריה גם במצבים של הימנעות מטיפול. למעשה במציאות זו, האדם שרוי במשבר כרוני ומסרב לכל תנועה של שיקום וטיפול. ההורים במשך הזמן נדרשים להיות בהתאמה שונה ואחרת למצב זה של הימנעות. ההימנעות תדרוש תנועה שתגיע מההורים ותניע בהמשך בהדרגה שינוי, זאת עוד לפני התנועה שמתרחשת אצל המתמודד. כידוע טענה זו, מתבססת על דינמיקה משפחתית במצבים של תקיעות ושינוי. שהשינוי לא בהכרח מחויב מהאדם המתמודד, האפשרות לשינוי שתשפיע על כלל המערכת המשפחתית יכולה להיווצר אצל ההורה שישפיע כאדוות על תהליכי ההנעה לשינוי אצל המתמודד.

תפיסה זו, של הורות מותאמת מהווה אתגר רגשי ובינאישי עבור ההורים. התנועה שנדרשת מהם משלבת בתוכה הרבה רגשות טעונים של חרדה, תסכול, חוסר אונים ולעיתים גם בלבול ביחס לתפקידם המשתנה.

על רקע זה, חשוב שמהלכים אלו יתפתחו בליווי טיפולי מותאם, המאפשר להורים לעבד את רגשותיהם, להבין את הדינמיקה המשפחתית המשתנה, ולבסס עמדה הורית גמישה ומודעת יותר. הטיפול במילם מהווה עבור המשפחה עוגן ומרחב בטוח, התומך בתהליכים אלו ומסייע בהנעת שינוי מיטיב עבור כלל בני המשפחה.

-ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות ארצית.

The post הורות מותאמת appeared first on מילם.

ההתייחסות ההיסטורית למחלות נפש נעה ממודל רפואי למודל פסיכו-סוציאלי ושיקומי. שורשי תפיסת ההחלמה טמונים בשינויים אלו. מושג ההחלמה מאגד בתוכו תפיסה ערכית ומקצועית שתפסה תאוצה בעשורים האחרונים ונחשבת כמהפכה מקצועית בתחום.
מטרת השיקום הפסיכיאטרי היא ליצור תנאים שיאפשרו החלמה ושילוב בקהילה. השיקום מתמקד בפעילויות העוזרות לנפגע להשתלב בתפקודים מגוונים, כמו עבודה, לימודים, חברה. תהליך השיקום הפסיכיאטרי משלב תפיסה של מיקוד בנפגע הנפש ובסביבה במטרה להעלות את רמת תפקודו. תפיסת השיקום תרמה למעבר מהתבוננות ממוקדת מחלה לזווית רב-ממדית המתייחסת לאדם ולהתמודדותו בהקשר המלא של חייו (Anthony, 1993). ההרחבה קיבלה ביטוי בהתפתחות ואימוץ מושג "ההחלמה" שהחל להופיע בספרות המקצועית בתחילת שנות ה-90. גישה זו הנחילה ידע, ערכים, מיומנויות ותפיסות, אשר רואות את האדם במרכז ואת יכולתו להשתנות, להחלים, לחיות חיים מספקים, בעלי תקווה התורמים לו ולסביבתו, למרות המגבלות שמציבה בפניו מחלתו (Deegan,1996). בדרך זו מושג ההחלמה מסמן את השינוי הבסיסי בתחום בריאות הנפש, לפיו השימוש בטיפול התרופתי הוא אסטרטגיה אחת מתוך מגוון אסטרטגיות קיימות לשיפור איכות חייהם של נפגעי הנפש.

בין החלמה קלינית להחלמה אישית

ההגדרה למושג ההחלמה כוללת חזרה למצב נורמלי, קודם טרום המחלה. חשוב לציין, כי בהתייחסות למושג 'החלמה' (recovery) לא מדובר בריפוי (cure), שכן ריפוי משמעו הכחדת המחלה, וטרם נמצא ריפוי למחלות נפש קשות (רועה ועמיתיו, 2005 ; Anthony, 1993). ההגדרות למושג ההחלמה הן רבות ומגוונות. למרות הניסיונות הרבים להגדיר את מושג ההחלמה הוא עדיין עמום ומעורפל, דבר המקשה על ההתייחסות המחקרית והפרקטית למושג זה. ניתן להבחין בשתי קטגוריות עיקריות להגדרת המושג: החלמה קלינית והחלמה אישית.

החלמה קלינית: ההחלמה הקלינית מתרחשת כאשר האדם עם הפרעה פסיכיאטרית מגיע למצב, שבו הסימפטומים של המחלה פוסקים ונעלמים לאורך תקופה ארוכה ויציבה. התייחסות זו מייצגת את המודל הרפואי, מתמקדת בתיאור ההחלמה בהקשר של ריפוי מסימפטומים, ומקורה במחקרים קליניים ומחקרי אורך של אנשי מקצוע בתחום. מאפייני ההחלמה הקלינית הם:
1. החלמה עקב תהליך ריפוי ממושך.
2. תוצאה הנמדדת בתצפית אובייקטיבית על בסיס הפחתה בסימפטומים הקליניים.
3. החלמה מוערכת על ידי מומחים קליניים ולא על ידי חווית המטופל בלבד.
4. המושג אינו משתנה דרך פרספקטיבות אינדיבידואליות שונות.

ישנה אבחנה בין תהליך ההחלמה ל"החלמה כתוצאה". ה"החלמה כתוצאה" הינה התוצר של התהליך כולו. היא כוללת התייחסות לעשרה מרכיבים ותוצרים של התהליך כולו. מרכיבים אישיותיים כגון: הערכה וזהות עצמית יציבה. מרכיבים תפקודיים: תעסוקה, תפקוד ומעורבות חברתית בקהילה, קשר משפחתי, ומרכיבים קליניים: רמיסיה בסימפטומים של המחלה. בנוסף בהתייחסות לתהליך ההחלמה מדגישים את החשיבות של תהליך השיקום סביב הקניית מיומנויות תפקוד ומרחיבים את ההתייחסות לחשיבות מקדמת של המערכת התמיכתית בתהליך ההחלמה ובמיוחד תפקיד המשפחה כתומכת באדם עצמו ובשימוש בהתערבויות קוגניטיביות התנהגותיות להתמודדות עם המחלה ולהפחתת סימפטומים.

החלמה אישית: ההגדרה למושג ההחלמה האישית עוצבה על ידי צרכני שירותי בריאות הנפש, שיצאו נגד ההגדרה הקלינית (Anthony, 1993). לטענתם, ההגדרה הקלינית אינה רלוונטית ויעילה בבריאות הנפש מאחר שתהליך ההחלמה הוא אישי, לפיכך יש צורך בגישה המתייחסת למרכיבים סובייקטיביים – חווייתיים של התהליך. לגישתם ההחלמה האישית היא אפוא מושג רב-פנים וחדשני, אשר תוכנו נקבע על ידי האדם השואף להיות בתהליך החלמה. לכן כל ניסיון להגדיר או למדוד מושג זה יהיה מוגבל ולוקה בחסר . הגדרה זו תרמה לתפיסת ההחלמה התבוננות על המושג, כתהליך אישי, עמוק וייחודי של שינוי גישות, ערכים, רגשות, מיומנויות, מטרות ותפקידים של האדם. החידוש בתפיסה זו הוא השינוי במעמדו של החולה מפסיבי לאקטיבי בתהליך, והמטרה היא בניית זהות עצמית חיובית ונפרדת מהמחלה. חוקרים שונים מדגישים היבטים מגוונים של ההחלמה האישית. אנתוני (Antony, 1993) מגדיר החלמה "כדרך לחיות חיים מספקים למרות המגבלות הנגרמות מהמחלה" (שם, 527). הוא מוסיף כי החלמה מתרחשת כאשר נפגעי נפש מגלים את כוחותיהם ויכולתם, המאפשרים להם לפתח זהות חדשה, מטרות אישיות, התקדמות בתפקודים השונים, ובכך לצמוח לצד מחלת הנפש. אנתוני (Anthony, 1994) מחדד כי ההחלמה אינה משנה את עצמת האירוע או המחלה, אלא שהאדם משתנה והמשמעות של אירועי חייו משתנים. לכן ההגדרה למושג ההחלמה האישית היא סובייקטיבית ומתבססת על חוויית המחלים והדרך שבה הוא מבנה את נרטיב ההחלמה. דיגן (Deegan, 1996) טוענת כי רעיון ההחלמה אינו מתייחס לנורמליזציה של המתמודד, אלא לדרך שבה מתאפשר למתמודד להפוך למיוחד בדרכו. דיגן (Deegan, 1988) שופכת אור על תהליך הטרנספורמציה מתפקיד החולה לתפקיד האדם המתפקד והמעורב בחברה, ומתמודד לצד תפקוד זה עם מוגבלותו. לטענתה, זהו החלק המורכב ביותר בתהליך, הכולל שינוי בתפיסות חיים ובניית זהות חדשה. אנתוני (Anthony, 1994) מוסיף לתהליך זה, כי המחלימים ממחלת נפש צריכים להחלים לא רק מתפקיד החולה, אלא אף מהסטיגמה של המחלה. מדובר בהחלמה מחוויה נחותה ותלויה, מההשלכות של העדר תעסוקה ושבר החלומות – החלמה היא התעלות מעל המחלה והמגבלות.

-ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות ארצית.

The post מהי החלמה בבריאות הנפש? appeared first on מילם.

הנעה לשינוי הינו מרכיב חשוב בבריאות הנפש ככלל ובשיקום בפרט. למוטיבציה לשינוי היבטים רבים ומורכבים דווקא בבריאות הנפש. בתהליכי השיקום – המוטיבציה מהווה מרכיב מניע לתהליך המחייב אמונה עצמית, תקווה ובטחון בדרך. כל אלה לא פעם מתערערים אל מול כוחה של החרדה משינוי. אי לכך, פותחה הגישה המוטיבציונית שכוללת לא מעט מודלים וכלים לקידום המוטיבציה בקרב נפגעי נפש. מטרת הגישה המוטיבציונית אינה ליצור מוטיבציה יש מאין, אלא לחזק מוטיבציה באשר היא קיימת. גישה זו מתייחסת למושג מוכנות לשינוי. מוכנות לשינוי אינה תכונת אישיות. היא פונקציה של קשר בינאישי הנוצר בתהליך הטיפול והשיקום שמטרתו להניע אדם להיות מוכן לשינוי.

כיצד להניע שינוי בתהליך השיקום?

שני כלים מרכזיים בגישה הינם הריאיון המוטיבציוני והכלי להערכה ופיתוח מוכנות לשיקום. כלים אלו מהווים הכנה משמעותית לבניית תכנית אישית במצבים של תקיעות ואו אמביוולנטיות בהקשר להנעת התהליך עצמו.

הריאיון המוטיבציוני הינו כלי מבוסס ראיות המסייע בחקירה ובפתרון של מצבים אמביוולנטיים כלפי השינוי. בכלי נעשית עבודה בעזרת אסטרטגיות להגברת מוטיבציה וחיזוק מחויבות לשינוי, תוך התייחסות להתנגדות וחיזוק תחושת המסוגלות העצמית בתהליך השינוי.

הבסיס הערכי לראיון המוטיבציוני הוא הטיפול ממוקד אדם (Person Centered Treatment)  של הפסיכולוג האמריקני קארל רוג'רס. לבסיס הערכי הזה יש בגישה המוטיבציונית כמה משמעויות. האדם הוא המומחה לבעייתו והוא זה שימצא את הדרך לשינוי בעזרתו של איש המקצוע. התהליך כולו שייך לפונה בלבד והוא זה שמוביל את תהליך השינוי, לא המטפל. לכן אין זה תפקידו של המטפל לפתור בעיות, לקבל החלטות או לשכנע.

מודל הערכה ופיתוח מוכנות הינו כלי להערכת מוכנות לשיקום הבנוי מתהליך מובנה ושיטתי הנעשה באופן פרטני. מטרתו לסייע לאדם לקבל תמונת מצב עדכנית לגבי מידת המוטיבציה והידע לקראת בניית תכנית אישית והבנה ביחס לגורמים מעכבים ומקדמים לשינוי. בתהליך נעשית בדיקה והערכה בנוגע למוטיבציה הפנימית והחיצונית לשינוי.

ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות ארצית

The post הנעה לשינוי – בין רצון, פחד ותקווה appeared first on מילם.

הסוציולוג והפסיכולוג פרופ' רוטנברג הדגיש את חשיבותה של התקווה כיסוד נפשי. לטענתו, התקווה הייתה לאורך ההיסטוריה יסוד אנושי התלוי בגורם חיצוני, המצוי מעבר למציאות הנוכחית שלנו, שכן היתה מבוססת על האמונה שהסבל והקושי של החיים האנושיים הם רק שעל בדרך לחיי העולם הבא.  תקווה אשר מוכוונת אל העתיד אינה נוצרת מתוך ריק והיא תמיד מתהווה מתוך התייחסות אל העבר. האופן בו אנו מפרשים את העבר משפיע על היכולת שלנו לכתוב את העתיד ולייצר לקראתו תקווה. לכן האדם הינו האמצעי לעיצוב התפיסה של התקווה בתוכו. ניתן להתבונן על העבר ולהכיר בקושי שהיה בו, אך לצד זאת למצוא בו גם ניצוצות חיוביים, ובדרך זו להסתכל אל העתיד. כל עוד מחזיקים את קשיי העבר לצד האופטימיות והתקווה, ניתן לשרטט בתוכה את חשיבותה של התקווה כיסוד נפשי.

התקווה כצעד ראשון בתהליך ההחלמה

על מנת להביא לשינוי העמדה ביחס לתקווה, ובכך לצקת משמעות חדשה בחיינו, עלינו להביא לשינוי בעמדתנו הפנימית. כלומר, התקווה היא שינוי הגישה ביחס לעתיד, מעין התכווננות בהווה לקראת עתיד שיהיה טוב ממנו. כאשר מבינים שחווית הזמן העמוקה ביותר היא חווית זמן פנימית, שהעתיד אינו מושג של רצף אלא של ציפייה, אפשר להבנות מונחים חדשים של זמן. דווקא בנקודה בה סופיות האדם יכולה להטיל אימה, יכולה להתעורר התקווה. המשמעות העמוקה לקראת עתיד טוב מההווה, איננה ציפייה לאפשרות אחת, שכן הדמיון איננו אחד (אחרת יהיה גזור מן ההווה); העתיד הוא מספר רב של אפשרויות שונות.

ואם נתבונן על קונטקסט בריאות הנפש והתמודדות עם משברים נפשיים – מה תפקיד התקווה בתהליך ההחלמה? רוב החוקרים רואים במרכיב התקווה מרכיב מרכזי בתהליך ההחלמה. לעתים התקווה היא הצעד הראשון בתהליך ההחלמה (Deegan, 1996). התקווה כוללת את האמונה ששינוי עשוי להתרחש, ומשמשת מקור לאמביציה לשינוי. אנשים לא יפעלו למען שינוי אם אינם מאמינים שיתרחש.

למצוא עוגנים של תקווה

חוויית התקווה כוללת בתוכה כמה אלמנטים משמעותיים: הציפייה להשגת המטרה, מימוש המטרה, אוריינטציה לעתיד ומרכיב בין-אישי בתמיכת הסביבה בתקווה. כמו כן, נמצא כי אין קשר ממשי בין תקווה ומצב בריאותי. התקווה היא משמעותית במיוחד כאשר המשאבים האישיים נחלשים או במצב אישי מאוים.

ובהקשר לתקופה הנוכחית, בה אנו חווים ההתמודדות עם אובדן, כאב, חוסר אונים ואתגר גדול להיאחז בתקווה – עלינו לעבוד על מנת לייצר מרחב נפשי המסוגל להתבונן על העבר העכשווי (השנה החולפת) וברצף להמשיך להתבונן אל העתיד ולמצוא עוגנים של תקווה. זאת מאחר והתקווה מהווה מרכיב ויסוד נפשי שמקדם בריאות נפשית עבור כל אחד מאיתנו ועבור כולנו כמדינה ולאום.

*ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות ארצית בעמותת אנוש

The post עוגנים של תקווה appeared first on מילם.