יש רבבות אנשים כמונו, שנראים רגילים כשאנו פוגשים אותם או עוברים לידם: בחנויות, בפארקים, בבתי-ספר, בקולנוע, במכללות, במרפאות ובכל מקום. ייתכן שעובדים איתם בכל יום, יוצאים איתם בכל יום ויכול להיות שהם שכנים שלנו. הכול נראה רגיל.

אבל רבים מאותם אנשים מסתירים התמודדות קשה שלא נראית לעין, משום שאין סימנים חיצוניים ברורים. התמודדות שמסעירה את חייהם ואת חיי הקרובים אליהם.

יש שתי קבוצות מתמודדים הקשורים באופן אינטימי אחת לשנייה. הראשונה היא מתמודדי נפש מכל הסוגים. המחלות הללו משתקות אותם באופן פיזי ונפשי. 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. כל השנה.

בקבוצה המתמודדים השנייה נמנים יקיריהם של מתמודדי הנפש. הורים של…, בני ובנות זוג של…, ילדים של…, אחים ואחיות של…, וגם חברים קרובים של… זו התמודדות של 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. כל שנה.

אני וזוגתי, כ-20 שנה, אנו הורים של מתמודדת. 20 שנה מנסים לעזור ולא מבינים מה יש לילדה היפה, החכמה, הכישרונית, האכפתית, האוהבת. הייתה התייעצות עם עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, פסיכיאטריות. נטילת תרופות. התמודדות מול משרדי הרווחה וביטוח לאומי האטומים. בכל אלה, השתדלנו לתמוך בה באופן כלכלי ונפשי.

אני וזוגתי חווינו אבדה קשה ביותר כהורים לפני 25 שנים. ההתמודדות של 25 שנים לא שוכחים, אבל היא כן מתרככת עם הזמן. היא מלאה בעליות וירידות. זו רכבת הרים. לאורך שנים ליוותה אותנו הרגשה שאנחנו לבד במערכה. הרגשה של עצב. הרגשה של בושה. הרגשה של חוסר אונים. הליכה במקום.

כל זאת עד לפני שבוע. בשבוע שעבר השתתפנו בכנס של 'מילם', מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים. שם הכנס היה 'רוחות של תקווה' והוא התקיים במלון באילת, יומיים. 250 משתתפים, הורים, בני ובנות זוג, אחים ואחיות, ילדים וחברים. ביחד, כמונו. אנחנו לא לבד במערכה. יש תקווה. יש אלפים כמונו, מתמודדים. דיברנו, בכינו, צחקנו יחד. העיקר שמבינים שיש עם מי לדבר, לחלוק, להתייעץ, להישען, לתמוך ולהיתמך. יש אור בקצה המנהרות של רכבת ההרים. אנחנו לא לבד. יש תקווה.

יש מרכזי 'מילם' בכמה ערים בארץ, כולל אילת. כבר במשך שלושה שבועות אנחנו נפגשים המנהלת בסניף אילת. היא מלאך – מייעצת לנו איך להתמודד, עוזרת, מרגיעה, מחבקת ומתכננת איך להתקדם מול הרשויות.

לסיכום, אם אתם מכירים קרובי משפחה או חברים שאתם יודעים שמתמודדים כמונו, יש מקום בו אפשר לקבל אוזן קשבת, חיבוק וסיוע."

The post מכתב תודה למילם אילת appeared first on מילם.

"משאית דרסה אותי ואחר כך בא האופה מהחנות שליד ורידד את כל גופי ואת כל נשמתי עמוק-עמוק אל תוך האדמה.

אחר כך, זרמה התנועה שם כאילו לא היה דבר.

ואפילו לא איש אחד, ולא אישה, עצרו להסתכל ולשאול איפה אני ואיך אני מרגישה".

הפעם, לו התבקשתי להוסיף עוד משפט למשפטי האופל הללו, הייתי מוסיפה לשאלה איפה אני, את התשובה: "אני נוצרת שם מתוך האדמה". כי בפעם השנייה, במשבר השני של ביתי, היה שם מי ששאל לשלומי, דאג, התעניין ותמיד רצה לעזור. ובעיקר בעיקר, הבין מבלי שדיברתי הרבה. הייתם אלו אתם, חברי הקבוצה והמנחים, כל אחד מכם עם ליבו השבור נתן לי חלק מליבו, כדי שאוכל לאחות את ליבי. חיכיתי לימי שלישי הללו, חיכיתי לשמוע מניסיונכם, חיכיתי ל"ביחד" החומל והמבין.

לפני 15 שנים, חליתי בסרטן. אז חשבתי שזה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי ולמשפחתי. ואיני יודעת מהיכן ואיך אך אז גמלה בי ההחלטה  לבחור בחיים, לרגע לא איבדתי תקווה. היה לי ברור שאחיה, בדיוק כמו שידעתי שהשמש זורחת כל יום מחדש.

אם אז חשבתי שלחלות בסרטן זה דבר נורא, באה המציאות וטפחה על פני והגישה לי על מגש הכסף את נפשה הפצועה, שותתת הדם של ביתי, בכורתי. הלב שלי כל כך כאב, שאלתי מדוע? מדוע מגיע לי כל הכאב הזה, לא סבלתי מספיק בחיים? שאלתי בקול. עם הזמן, למדתי על הסיבות לסבל ומעט על החיים. למדתי דברים שלימדוני לנסות לקבל את מה שיש. זה לא פשוט בכלל ואני עדיין נופלת אבל קמה.

בדרך פגשתי רבים וטובים וביניהם אתכם. כל אחד מכם העצים, עודד, לימד ונטע בי תקווה.

אורה וטלי היקרות, שהדריכו ולימדו אותי שפה חדשה, שאמנם ידעתי חלק מאוצר המילים שלה, מנסה אני לשלוט בה, אך נופלת וקמה ועדיין לומדת כדי לדעת אותה על בוריה.

תודה על כל הביחד ברגעים של בכי וברגעי הצחוק.

תודה שהייתם לי כמו ענפי העץ בלב מדבר צהוב יבש ולוהט.

בתוך ארץ חרבה, לוהטת, יבשה וחסרת חיות הייתם לי ענפים של תקווה. הייתם ענפי חמלה ישר אל נשמתי, שפעמים רבות הייתה אבודה, ובעיקר הייתם ענפי תמיכה.

בזכותכם יכולה ציפור הנפש שלי להמשיך להביט אל השמיים בתקווה, להמשיך לשיר, גם אם יהא זה בלחישה, שיר ערש לשריר התקווה."

The post מכתב תודה למילם תל אביב appeared first on מילם.

תודה ענקית! תודה על הליווי לאורך כל 6 השנים במסע שלנו כמשפחה מתמודדת, עם בן מתמודד. סוף סוף אנחנו מרגישים שאנחנו נושמים וחוזרים לחיים מאתגרים פחות, ויכולים להודות לכם בכתב. 6 שנים שאנחנו נמצאים איתכם בחיפוש תשובות כדי לעבור את המשבר, ואת סופת ההכחשה של הבן ושלנו. המשבר שלנו היה כמו לאבד בן, כאילו חווינו מוות. היינו צריכים להתאבל, ולהשלים עם זה שחלק מהבן שלנו נשאר בשנת 2017. בשנה זו נולד בן חדש במשפחה. בן אחר שצריך להכיל ולהתרגל אליו, ולהתחיל לטפח משפחה חדשה.

קיבלנו מתנה בתהליך שעברנו – לבד ואיתכם. הייתם שם לאורך כל הדרך: בפגישות אישיות ובקבוצות, בימי עיון ובסדנאות. לקחנו כל מה שיכולתם לתת ולהציע, ויש לכם המון מה לתת. תודה לכם על הרגישות ועל הבית הפתוח שהוא מילם, לאורך כל היום – בטלפון, בוואטספ ובפגישות האישיות. תמיד הייתם לנו אוזן קשבת. בתהליך שלנו במילם נעשתה פריצת הדרך למסלול חיים חדש, מסלול להפרדה בין המחלה והשבר להיותנו משפחה.

אנחנו מודים לעורכת הדין שליוותה אותנו על העצות והתובנות שלה, שהיו כולן עצות של זהב. תודה גם למזכירה של מילם חיפה, שהייתה שם תמיד בנועם ובסבלנות. הדרך כנראה עוד ארוכה ומתמשכת (עד 120) אך ברורה יותר להתמודדות. הבן נמצא בהוסטל לאחר אשפוז, מתמודד עם הדרך החדשה ונראה בהשלמה (לא מושלמת). אנחנו נמשיך לתמוך בבן האהוב שלנו. לא ויתרנו ולא נוותר עליו ועל עצמנו. לכל בן משפחה יש את המסע שלו – לבד, וביחד. מאחלים לכם המון כוחות בעבודת הקודש שלכם, שהיא מאתגרת ומבורכת. תבורכו כולכם בברכת אור ואהבה, לכם ולכל בני ביתכם.

באהבה רבה,

מאיתנו."

The post מכתב תודה למילם חיפה appeared first on מילם.

מה יהיה? מאיפה מתחילים? איך מונעים מהמצב החדש לפצל ולשסע את המשפחה? איך שומרים על המשפחה מאוחדת? איך שומרים על אמא מעצמה? איך פועלים בצורה האחראית ביותר כלפיה וכלפי כולנו?

מתוך ייאוש פנתה אחותי הגדולה למילם. השאירה הודעה קולית במשיבון, ותוך יום-יומיים חזרו אלינו. הושיטו לנו יד, והציעו לנו להגיע לפגישה. חלקנו חששנו לחשוף ולהיחשף, לפתוח ולשתף. בטח בפני מישהי שאנחנו לא מכירים, ובנושא כה רגיש שאפוף כולו בסטיגמות חברתיות אכזריות ונוקשות. אך לשמחתי ולשמחת כולנו – הצלחנו לגייס את בני המשפחה להגיע לפחות לפגישה אחת, כי מה כבר היה לנו להפסיד?

אני זוכרת את אותה פגישה ראשונה שבה הזמן היה קצר מכדי להכיל את כל הרגשות, התחושות, השאלות, התהיות, החששות, הדמעות והמילים. אך כבר מאותה הפגישה, היה ברור לכולנו שפנינו למקום הנכון, ושיש מי ששומע ומקשיב. מאותה פגישה, בליווי צמוד ומקצועי, הובילו אותנו צעד אחר צעד לתהליך של הפנמה. יחד בכינו, כעסנו, פרקנו, התאבלנו, צחקנו ולמדנו. והכל באכפתיות ובסובלנות.

כל שיחה גררה אחריה שיחות משפחתיות נוספות, והשאירה אותנו עם חומר לחשוב עליו ולדבר עליו בנינו. לאחר כל מפגש יצאנו בתחושה שזכינו. הדריכו אותנו ועזרו לנו לראות כיצד אוספים את החלקים והשברים, ובונים שוב משפחה. איך הופכים את התקשורת לפתוחה, כנה ואמיצה יותר. איך נופלים יחד וקמים ביחד. איך נותנים לכל אחד מאיתנו לגיטימציה להרגיש ולהגיד כל דבר. בנוסף, התגברנו על המכשולים הבירוקרטיים וקיבלנו הכרה מהמדינה ומביטוח לאומי על מצבה של אמא. קשה לי לדמיין איך הייתה נראית היום המשפחה בלי הליווי וההדרכה שזכינו לקבל במילם. שמחה כל כך שבזכות אותה שיחת טלפון לפני שנה זכינו לעבור ביחד תהליך כל כך עוצמתי ומגבש.

תודה מקרב לב, בשם כל המשפחה."

The post מכתב תודה למילם ירושלים appeared first on מילם.