אתגר החברה החרדית: איך מפצחים את הקודים החברתיים וכיצד מנגישים את השירות?

בסניף אנוש בית שמש הוקם לפני כחמש שנים שירות ייעוץ למשפחות מהמגזר החרדי: רגישות חברתית מיוחדת, הכרת העולם החרדי ושיתוף רבנים בתהליך, סייעו לנו להנגיש את השירות

מאת: דליה אגרסט

מרכז הייעוץ למשפחות חרדיות מתמודדות, הוקם לפני כחמש שנים, לאחר שזיהינו כי אין מענה מקצועי מוסדר למשפחות המתמודדות עם מחלת נפש במשפחה בקרב המגזר החרדי.

בבית שמש מתגוררת אוכלוסייה חרדית ענפה ומגוונת, וקיים מחסור רב בשירותים בתחום בריאות הנפש למגזר זה. האתגר בהנגשת שירות הייעוץ שלנו למגזר החרדי היה כפול: ראשית, היה קיים חוסר אמון בשירות שלנו –  בהיותנו עמותה לא חרדית. שנית – השיח על נושא מחלות הנפש הוא רגיש במיוחד, ומתנהל על פי רוב בדלתיים סגורות, בשל החשש מחשיפה ובשל הפחד כי הדבר עלול לפגוע בשידוך מוצלח בעבור יתר חברי המשפחה. אלו מהווים מחסום משמעותי מפני חשיפת ההתמודדות ופנייה לקבלת עזרה.

כדי להגיע לאוכלוסייה החרדית, היה צורך לפעול במספר מישורים: פיתוח שירותים, הפחתת סטיגמה והנגשת המידע לקהילה.

כדי להפוך את הרעיון לכדי מעשה, יזמתי הקמה של פורום חרדי לבריאות הנפש בעיר בית שמש, שבה השתתפו אחד הפסיכיאטרים המבוקשים בעיר המטפל במתמודדים חרדים, רב – עסקן, המקושר מאוד לקהילות חרדיות רבות בתוך העיר בית שמש, ואחראי על קופות של צדקה (מעין ועדות רווחה קהילתיות המגישות סיוע כספי ותמיכה לאנשים עם קשיים מסוגים שונים, ביניהם קשיים נפשיים), נותני שירותי שיקום חרדיים בעיר, ואנוכי.

הפסיכיאטר סיפר כי הבושה וההסתרה כה רבות, עד כי לעתים הוא מטפל בשני בני משפחה, כשהאחד אינו יודע כלל על השני. הוא היה חדור מוטיבציה להקים מענה למשפחות ולסייע להן בהתמודדות בריאה יותר עם בן המשפחה החולה. הרב סיפר, כי לעתים מגיעה אליו משפחה במצוקה רבה משום שהבן או האב מתנהגים באופן פתאומי בצורה לא הגיונית. הוא בדרך כלל אובד עצות, ולכן ציין את החשיבות בכתובת מקצועית שאליה יוכלו אנשים כאלה לפנות, כבר באפיזודה של ההתפרצות הראשונה של המחלה.

ביקשתי מהמשתתפים שיסייעו לי להבין, מניסיונם, מהם הצרכים הייחודיים של משפחות חרדיות מתמודדות, וכן מהן ההתאמות שעלינו לעשות כדי שהאוכלוסייה תרגיש  תחושה שהיא בטוחה מספיק כדי לפנות אלינו לקבלת ייעוץ.

ואכן, לאחר שנמצא צוות מקצועי חרדי, וניתנו הכרה ותמיכה של משתתפי הפורום בשירות שלנו, עברנו לשלב הפרסום במקומונים החרדיים, באנגלית ובעברית, והחלו לזרום הפניות.

במקביל, נעשתה כל העת עבודת שיווק ישירה עם גורמים קהילתיים חרדיים, כגון ארגוני חסד, פסיכיאטרים ורבנים.

אחת הפעולות המשמעותיות היה חיבור מקצועי שעשינו עם אחד מארגוני החסד הגדולים בעיר, המוכר ומקובל מאוד על המגזר החרדי. אנשי הארגון היו מעוניינים לפתח שירות למשפחות מתמודדות, ועשו זאת דרכנו, כך שכל הפרסומים שלנו במקומונים החרדיים, הפליירים וכד' נשאו למעשה את סמל ארגון החסד, יחד עם סמל עמותת אנוש. בכך למעשה ניתנו לגיטימציה ו"הכשר" לשירות שלנו, מה שתרם רבות להפחתת החשש של משפחות החרדיות מלפנות אלינו לקבלת העזרה.

הטיפול במגזר החרדי משלב מספר אלמנטים ייחודיים, כפי שמדגים המקרה הבא:

משה (שם בדוי), בן 31, נשוי + 2 בנות, משתייך לחסידות המתאפיינת באורח חיים שמרני מאוד. אשתו סובלת מדיכאון ומהפרעת אישיות ומטופלת בתחנה לבריאות הנפש.

בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבה, שהתבטא בעיקר במישור הזוגי: היא מיעטה לתקשר עם משה, דיברה איתו כמה שפחות, התייחסה אליו בבוז ובזלזול ונתנה לו לחוש שהוא אשם במצבה. משה הגיע לטיפול במרכז כשהרגיש שהוא עומד לקרוס. כל ניסיונותיו לרצות את אשתו לא צלחו. הוא ניסה לברר עמה מה עשה לה שמגיע לו היחס הזה, והתחנן שתיתן לו הסבר,  על מנת שיוכל לתקן את מעשיו והיא תחזור לאהוב אותו כבעבר. ככל שהאישה

סירבה לדבר עמו, כך גברה אצלו תחושת האשמה.

התסכול שחווה בשל חוסר ההצלחה לרצות את אשתו דרדר את מצבו הנפשי של משה. במהלך הטיפול החל להבין כי אינו אחראי על הדיכאון של אשתו, וכי מאמציו לרצותה למעשה מעצימים את הבוז שלה כלפיו. בעזרת הטיפול, האנרגיה שלו הופנתה לחיזוק הנפרדות מאשתו, להבנה שהתייחסותה אליו נובעת מהקשיים שלה, ולא מהתנהגותו שלו. לאט לאט חזר להרגיש בעל ערך, ללא תלות בהתייחסותה של אשתו. משה הבין שהוא האחראי על אושרו, והדבר אינו תלוי כולו ביחסה של אשתו כלפיו.

במהלך הטיפול  היו מספר צמתים שבהם התמודדנו עם סוגיות הקשורות להשתייכותו של משה למגזר החרדי: למשה לא היה ברור אם מותר לו לבא לטיפול אצל מטפלת אשה. הוא החל בטיפול רק לאחר שקיבל אישור הלכתי לדבר; הוא הביע חשש שמישהו יראה אותו מגיע למפגשים, שהתקיימו במרכז הממוקם במתנ"ס חילוני ויתהה מה אדם חרדי עושה במקום כה חילוני, וכן חשש פן יראה נכנס לאנוש ויבין שיש בעיה נפשית במשפחה. יצרנו לשם כך סיפור כיסוי: במתנ"ס יש חדר גיור עם ספרי קודש. סיכמנו שאם יישאל, יאמר שהוא מלמד מתגיירים תורה; ערך שמירת שלמות המשפחה שהוא ערך עליון בחברה שבה הוא חי, אפשר למשה למצוא פתרונות ואושר בתוך המסגרת המשפחתית ולא ללכת לכיוון פתרון של גירושין ופירוק המשפחה, שהיו פוגעים בשמן הטוב של בנותיו.

סוגיה משמעותית נוספת הייתה שיתוף הפעולה עם רבנים – למשה ולאשתו היו רק שתי בנות, דבר מאד יוצא דופן בחברה החרדית מרובת הילדים, בשלב מסוים שיתף משה וסיפר שאשתו החליטה שהיא רוצה ילד נוסף. בעבור אדם חרדי, ההחלטה להביא חיים לעולם היא החלטתו הבלעדית של הקב"ה ואל לו לאדם להתערב ולמנוע זאת. בירור הרגשות והרצונות שלו בעניין נעשה בידיעה, שעל כל החלטה יצטרך לקבל אישור הלכתי מהרב. ואכן, התהליך לווה בהתייעצות עם הרב, דבר שאפשר למשה להמשיך בתהליך.

הטיפול של משה נמשך שנה, והסתיים כשחש לדבריו "אדם חדש", מחוזק, לא "סמרטוט", שמח, מודע לקשיים במערכת הזוגית אך אינו אחראי להם. הוא מצא הנאה וסיפוק מהתחזקות הקשר עם בנותיו, מחזרתו ללימוד התורה ומהשחרור מעול האשמה הכבד שרבץ עליו.

לסיכום, במרכז שלנו בבית שמש למדנו, שאם לא נקבל אישור מסמכות רבנית, לא נוכל להציע עזרה למשפחות חרדיות. פעלנו רבות על מנת ליצור קשרים עם רבנים בבית שמש, התאמנו את המרכז לדרישות הרבנים, קיבלנו את אישורם, וכיום 80% ממקבלי הישרות במרכז שלנו הן משפחות חרדיות על כל גווניהן.

"בציבור החרדי אי אפשר לדבר על זה עם אף אחד, כי יש אחים וילדים שצריכים להשתדך בעתיד"

אצל בעלי פרצה מחלת מניה דיפרסיה לאחר שכבר היינו נשואים. מתוך פעמיים שבהן מתראים לפני החתונה, אי אפשר לעמוד על טיבו של אדם, ואם לא אומרים לך, את לא יודעת. זו חברה שמאוד מעמידה פנים כלפי חוץ שהכל בסדר. לכן, המפגשים בקבוצה הם המקום היחיד המאפשר לנו לדבר על זה

בן הזוג שלי מתמודד עם מניה דיפרסיה. היו לו התפרצויות של המחלה עוד לפני שהכרתי אותו, אבל לא ידעתי אז שזה המצב.

אנחנו שייכים למגזר החרדי. בציבור החרדי זה מאוד מסובך לדבר על מחלת נפש, בעיקר בגלל עניין השידוכים. אנשים לא רוצים להתחתן עם משפחות שיש בקרבן מחלות נפש, ואלו המחלות שהכי מפחידות אנשים, למרות שהם מסתירים לעתים כל מיני מחלות אחרות, לא פחות קשות.

אני התחתנתי מבחירה ולא בשידוך, ואני יכולה להאשים רק את עצמי בכך שלא ידעתי ולא הבנתי דבר על מחלות נפשיות. אבל היום, אחרי שהשתתפתי בקבוצות של מיל"ם, אני בעצמי מרכזת קבוצת תמיכה עצמאית של נשים שהן בנות זוג בעולם החרדי. אנחנו נפגשות במקום נוח בסביבתנו הקרובה, ומדברות על זה. הבנות במגזר החרדי סומכות על המשפחות שלהן שהן עושות בעבורן בחירה שתהיה טובה להן, והתסכול גדול מאד כשמתגלה מחלה נפשית אצל בן הזוג. זו באמת בעיה גדולה, כי מתוך פעמיים שבהן מתראים לפני החתונה, אי אפשר לעמוד על טיבו של אדם, ואם לא אומרים לך את לא יודעת. בציבור החרדי גם אי אפשר לדבר על זה עם אף אחד, כי יש אחים וילדים שצריכים להשתדך בעתיד. זו חברה שמאוד מעמידה פנים כלפי חוץ שהכל בסדר, וזה מאוד קשה. לכן, המפגשים בקבוצה שלנו הם המקום היחיד המאפשר לנו לדבר על זה, להוציא את הבעיות החוצה ולא להרגיש לבד.

הפעם הראשונה שבה הייתי ליד בעלי בזמן שהוא עבר התקף, הייתה טראומטית מאוד בשבילי. זה היה לפני 40 שנה לערך. היינו כבר נשואים. היתה לו התפרצות מאנית שבעקבותיה תקופות של דיכאון, אבל לא עמוק מאוד. הוא לא היה יוצא מהמיטה במשך מספר ימים, בתירוצים שונים ומשונים.

ההתפרצות המאנית קשה מאד בעבור הסובבים, כי הוא פשוט משתגע. בזמן ההתקף הוא עשה נזק, שבר דברים. היה עלינו לאשפז אותו בכפייה. במהלך האשפוז נתנו לו ליתיום, תרופה שהייתה די חדשה בשנים האלה, וזה עבד טוב מאוד.

במשך עשרות השנים שחלפו מאז ובהן גידלנו שישה ילדים, לא הייתה כל התפרצות מאנית חוזרת. הוא המשיך לקחת את הליתיום, וזה לא הפריע לתפקוד שלו בעבודה או בחיי המשפחה. אף לא אחד ידע מזה.

בעשור האחרון החל הליתיום להזיק לבריאותו. כשהוא החל ליטול את התרופה לפני למעלה מ- 40 שנה, הרופאים לא ידעו אלו השפעות יהיו לזה לטווח הארוך. בדיעבד זה פגע לו בתפקוד הכליות ובעוד מספר מערכות בגוף.

בהמלצת הרופאים הוא הפסיק ליטול ליתיום, ומאז לא מצאו לה תרופה חלופית אפקטיבית שעוזרת. כיום הוא סובל מאוד מדיכאונות שאי אפשר להתעלם מהם. הוא היה מאושפז מספר פעמים, ואנחנו מנסים להתמודד עם המצב הזה.

אצל הבת שלי פרצה מחלת נפשית כשהייתה בת 20. גם אצלה מדובר במניה דיפרסיה, והיא עברה כבר מספר אפיזודות של התקפים. הבנו שזה משהו גנטי כי זה מאוד דומה למה שיש לאביה. היא הילדה השנייה מבין שישה. כשזה קרה לה, זה בא משום מקום. יום בהיר אחד היא השתגעה. ואז סיפרתי לילדים שגם אבא שלהם חולה. זו הייתה הפעם הראשונה שהם שמעו את זה, כך שבהתחלה זה היה די טראומטי. בסופו של דבר כולם התגייסו לעזור. זה שיש לי הרבה ילדים דווקא עזר לי להתמודד, כי הם מאוד תמכו בי.

מעט לפני שפרצה אצלה המחלה, היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים. לדבריה, יכול להיות שיש לזה קשר למחלה. אך יתכן גם שזה קשור לאירוע טראומטי אחר שחוותה בחייה. קשה לדעת מה הדבר שגרם להתפרצות המחלה.

היום בתנו בת 38, כך שזה כבר הרבה שנים שאנחנו מתמודדים עם המחלה. אבל התקופה הקשה הייתה לפני בערך עשור. מי שהיה בעזרנו זו המרפאה בטלביה בירושלים, לשם הגיעה לאשפוז יום. צוות העובדים הסוציאליים , הפסיכיאטרים שעבדו שם והפעילויות שבהם השתלבה, עזרו לה לצאת מהמצב הפסיכוטי. היא הגיעה לשם במשך קרוב לשנה, לקחה את עצמה בידיים והתחילה את החיים.

היום היא נשואה. היא אם לילדה ובעלת מקום עבודה. היא מטפלת בעצמה ומחזיקה מעמד יפה מאוד.

במיל"ם עוזרים לי להתמודד עם המצב של בעלי ושל הבת. השתתפתי בקבוצת הורים ובני זוג. שם הכרתי אנשים שנמצאים במצב דומה. אני מקבלת שירות במיל"ם מזה שלוש שנים.

עד כה השתתפתי בקבוצת תמיכה שהיתה מיודעת לציבור הדתי והחרדי, היו יותר דתיים ופחות חרדים, בשיתוף עם 'מגן' – להחדרת מודעות בנושא בריאות הנפש בציבור החרדי. עם 'מגן' השתתפתי גם בקבוצה של בנות זוג. זה לא היה בשיתוף מיל"ם, ושם היו יותר נשים חרד. כיום אני מתנדבת שם בקו ייעוץ שאליו מתקשרים לשאול שאלות לגבי סל שיקום, מיצוי זכויות וכדומה, ואנחנו מפנים אותם לגורמים המסייעים.

הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת למשפחות שנכנסות למעגל הזה – זה להיות כמה שיותר כנים עם עצמכם. לא לנסות להתמודד לבד, אלא לקחת את העזרה מכל כיוון שניתן. הן עזרה מקצועית והן עזרה ותמיכה של המשפחה, אבל גם מחברים טובים. אלו שהם חברים אמתיים יישארו כאלה גם כשאתם מתמודדים עם דברים קשים. לא להתבייש להיעזר בהם.

כאן אפשר לדבר, "לקטר", לצחוק ולבכות

קבוצת תמיכה לאימהות באמצעות ביבליותרפיה (ריפוי באמצעות טקסטים) ואומנויות, מתקיימת במיל"ם תל-אביב. מ. משתתפת בקבוצה: "הקבוצה היא קרן אור משמעותית מאד בחיינו, שיש בהם ימים מעוננים רבים"

לפני כשנה פחות או יותר נתקלתי במודעה בעיתון הארץ מטעם אנוש, שבישרה על פתיחת מרכז מיל"ם בתל אביב, מרכז המיועד לייעוץ למשפחות שלהן בן משפחה המתמודד עם מחלות נפש.

בתי מתמודדת עם המחלה כבר שבע שנים. עד אז הייתי לבד במערכה. לכל שביב מידע הגעתי בדם, יזע ודמעות. על תמיכה נפשית בי לא היה על מה לדבר, מפני שהעלויות הפרטיות הכרוכות בטיפול נגסו חלק רציני ממשכורתי ומחסכונותיי.

במסגרת התמיכה של מיל"ם הגעתי לקבוצת אימהות למתמודדי נפש באמצעות ביבליותרפיה ואמנויות.

זכיתי יחד עם חברותי לקבוצה לקבל הנחיה משתי מנחות מופלאות ומקצועיות קארן ונינה.

התקבלנו בסבר פנים יפות במקום נעים ומכבד מאד.

אפשרו לנו לדבר, "לקטר", לצחוק ולבכות. נתנו לנו מקום משלנו פעם בשבוע למשך שעה וחצי של שפיות, אהדה וגבולות.

חלקנו כתבנו, חלקנו הבאנו משל אחרים, יצרנו, סיפרנו התייעצנו.

15 פגישות חלפו עברו ביעף. החברות הגיעו בכל מזג אוויר. נוצרה אחווה מיוחדת בינינו האימהות, והמשא הפך קל מעט יותר על כתפינו הדלות.

אנחנו נמצאות עכשיו בשלב השני. נפגשות פעם בשבועיים, מגיעות בשמחה ובמחויבות הדדית לקארן ולחברות האחרות. מספרות, מדווחות, לומדות ומתייעצות, כשקארן כל הזמן מאפשרת, נותנת, מביאה חומרים ומציעה פעילויות, תוך שהיא שמה לנו מראה וגבולות – מה שחשוב גם ביחסים עם ילדינו היקרים והאהובים.

אין ספק שהקבוצה היא קרן אור משמעותית מאד בחיינו, שיש בהם ימים מעוננים רבים, וגם ימי שמש. אני שמחה ומודה לכל העוסקים במלאכה המאפשרים לקבוצה שלנו לתפקד. מאוסנת המזכירה הנעימה והיעילה, ועד לאורה מנהלת הסניף הקשובה, המפתחת ומתפתחת בשבילנו.

וכמובן למנחות נינה שעזבה וקארן שנשארה איתנו, על עבודה מקצועית, אנושית ומשמעותית.

לקבוצת הווטסאפ שלנו קןראים "ציפור הנפש", רק שתדעו…

מודה ואוהבת,

מ. אמא של א.

למרות כל הקשיים – האהבה לבננו ניצחה

מחלת המניה דיפרסיה פרצה אצל בננו לאחר שימוש בסמים. הבן, שהיה פעיל מאד מבחינה חברתית, מדריך בחוגי סיור, חכם וחברותי. היינו בשוק. סמים לא היה דבר שהיה אצלנו בבית. המפגשים במיל"ם אפשרו לנו לקחת קצת אוויר ולטפל בעצמנו

אני ובעלי הכרנו בקיבוץ. אני עליתי מארצות הברית ולאחר שהתחתנו נולד בננו הבכור בקיבוץ. באיזה שהוא שלב החלטנו לעבור לחיות בארצות הברית, שם נולדה לנו בת. יש ביניהם הפרש של שנה וחצי. בשנת 93' חזרנו ארצה, ומאז אנחנו גרים בגן יבנה. הילדים מיד התאקלמו במקום החדש בבית הספר, והכל היה בסדר. משפחה מתפקדת, ללא בעיות. הכל היה ורוד.

בננו בלט מאד בכיתה. הוא היה מאוד חכם וחברותי, ואף פעיל בארגון שנקרא "זרעים של שלום", איתם אף נסע לארה"ב. הוא היה פעיל גם בחוגי סיור, היה מדריך, הכל היה טוב ויפה. מה שלא ידענו היה, שבגלל לחצים חברתיים לקראת סוף התיכון הוא התנסה בסמים קלים. כשהדבר נודע לנו, היינו בשוק . מאוד התפלאנו שהוא לקח סמים. זה דבר שלא היה בבית שלנו בכלל. לדברי הרופאים, כדי שתתפרץ מחלה כמו מניה דיפרסיה צריך איזשהו טריגר.  אצל מתן אלו היו הסמים שפתחו את המגירה הלא נכונה.

הוא התגייס לגבעתי, עשה קורס חובשים ושובץ לשרת בעזה. זה היה ממש שנה לפני ההתנתקות, כשעוד היינו בתוך עזה. בצבא הוא תפקד ונראה היה שהוא מרוצה, שהוא מרגיש שהוא תורם ומצליח. בדיעבד, השירות בעזה היה כנראה מאד קשה לו, וזה היה כנראה 'הקש ששבר את גב הגמל'. אני יודעת שזו הייתה תקופה שבה הוא השתמש הרבה בסמים, בעיקר בגראס. מי שיש לו רגישות כימית לסמים, גם אם הם קלים, יכול בקלות להיכנס למצב של התקף פסיכוטי. לפני 11 שנים הוא נכנס למצב פסיכוטי, ומשם הכל התחיל.

לקח לנו כמה ימים להבין שמשהו באמת לא בסדר. הוא היה מאני פסיכוטי. הוא הסכים להתאשפז והבין שמשהו לא בסדר, אבל לא היה בשליטה. לא ידענו מה לעשות. בקושי ידעתי מה פירוש המילה פסיכוזה. מאז הפעם הראשונה היו עוד שתי אפיזודות של מאניה, שהצריכו אישפוז. בשתי הפעמים זה היה בגלל שימוש בסמים.

בננו לא סיים את הצבא. בגלל האשפוזים הצבא שחרר אותו. הוא נכנס לצבא עם פרופיל 97 ויצא משם עם פרופיל 21, אך למרות זאת הצבא לא רצה לקחת שום אחריות. ברגע שהיה מדובר בנטילת סמים, הצבא אינו לוקח אחריות על כלום.

הדבר שהיה לנו הכי חשוב הוא להתרכז בטיפול בו, ולא לחשוב על דברים אחרים. הוא קיבל עזרה סוציאלית ופסיכיאטרית, ושיתף פעולה. כל המשפחה התלכדה סביב השיקום שלו. אחרי כל אפיזודה מאנית מגיעה גם אפיזודה דיכאונית, והוא היה ממש ברכבת הרים במשך שבע שנים עד שהבין שעליו לקחת את עצמו בידיים ולעשות שינוי, לקחת את התרופות כמו שצריך ולא לקחת גראס.

אני חושבת שדי מהר חיפשנו גם עזרה. בתחילה לא הצלחנו להסכים בינינו על דרך הטיפול הנכונה. קרובים אמרו לנו לא לנסות לצלוח את זה לבד, כי זה קשה מדיי. השיחות עם עובדים סוציאליים אכן עזרו, אך הלכידות והאהבה של המשפחה, היא שעזרה יותר מהכל.

לבעלי יש אחות עובדת סוציאלית, והיא מאוד עזרה לנו להבין מה יכול לעזור ומה מגיע לנו במסגרת המדינה. כך התחלתי להבין ולקבל את המצב החדש. ברגע שהתאפסתי הבנתי שזה לא דבר שיעלם ברגע שהוא יפסיק עם הסמים, אלא מדובר במחלה כרונית לכל החיים ושצריך להמשיך לתמוך להבין ולטפל בו. ברגע שגן בננו הבין את זה, היה לו קל להצטרף לגישה הזאת, ויחד איתו סללנו את הדרך לשיקום כמו שצריך.

זה קרה לו כשהוא היה בן 20 ולפני בערך שלוש שנים הוא התחיל דרך חדשה. הוא הלך ל-NA, קבוצת תמיכה למכורים, וזה עזר לו מאוד. הוא עבר כל-כך הרבה בשנים הללו, ממש רכבת הרים. החוויות הקשות הספיקו לו והוא אמר – 'די. אני רוצה חיים'. הוא הרגיש שהחיים עוברים לידו. זה גרם לו להתפכח. היום הוא בן 30.

היום אני מרגישה שאני יכולה לשחרר. במיוחד השנה האחרונה שהוא עצמאי ומתפקד.  אני יודעת שהוא לעולם לא יחזור להיות הבן שהיה לנו, אבל הוא מאד משתדל.

לפני שנתיים-שלוש התוודענו לשירות של מיל"ם. בננו היה בתקופה של דיכאון מאד קשה. במיל"ם השתלבנו בקבוצה של הורים. המפגשים שם אפשרו לנו לקחת קצת אוויר ולטפל בעצמנו.

הקבוצה הייתה ממש נחמדה, זה עשה לנו טוב. שמענו שאנחנו לא לבד ושיש אחרים עם מצב יותר טוב ויותר גרוע, ויש למה לשאוף ובמה להתנחם. הכנסנו את הבן לתהליך גמילה בכפר איזון – שזה מקום שמתמחה בגמילה מסמים. מקום מדהים, שמאוד עזר לו. כל מה שהוא למד שם הוא הפנים ובזכותם אכן נגמל. לפני שלוש שנים הוא לקח את עצמו בידיים ואפשר לומר שזה משתפר.

מחלת המאניה דיפרסיה תלווה אותו תמיד. זהו מצב של חוסר איזון כימי במוח, וכדי להתאזן יש צורך לדבוק בטיפול התרופתי. כיום הוא מתפקד טוב, גר מחוץ לבית ועובד. בימים אלו הוא מתחיל ללמוד ללימודי תואר ראשון.

אחרי כל מה שהוא עבר, הוא החליט שהוא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. מכיוון שהוא מרגיש שעד היום הוא קיבל, כעת הוא רוצה לתת מעצמו לאחרים. אנחנו מאחלים לו הצלחה. הוא חכם ויצירתי, כותב שירים ומנגן ואני מאמינה בו. אני חושבת שמה שעזר לשיקום שלו מאוד זו האהבה הרבה שהרעפנו עליו – הן של המשפחה והן של הסובבים אותו. למרות כל הקושי שהיה כרוך בהתמודדות איתו, הוא תמיד קיבל המון אהבה.

"רוצו לכל מי שיכול לתת עזרה ותמיכה"

ניסיון ההתאבדות אחרי הלידה, אפיזודות של מניה דיפרסיה עם התנהגויות אופייניות, אשפוזים בכפייה, התערבות של רשויות הרווחה ולקיחת התינוקת מחזקת האם – את כל אלה חוו הורים לבת (כיום בת 32), שהגיעו למיל"ם. האם: "התחלתי לפקוד את סניף מיל"ם כרמיאל, וזה הציל אותי"

אנחנו גרים בישוב קהילתי בגליל. אין לי איך להגדיר את מה שקרה לבתי (היום בת 32) אחרי הלידה, אלא לומר שהיא "ירדה מהפסים". רק היום, שנתיים מאז הלידה, היא מתחילה לחזור לעצמה בכוחות עצמה,  אחרי תקופה מורכבת מאד.

לפני הלידה לא ניכר שהיה דבר חריג בהתנהגות שלה. בדיעבד אנחנו חושבים שיכול להיות שהייתה לה בעיה של הפרעת אישיות, אבל זה לא מנע ממנה לסיים תיכון בציונים טובים, לעשות מה שעושים אחרי הצבא – לעבוד בעבודה מועדפת וכד'. היא המשיכה במסלול הרגיל, למדה לימודים אקדמיים, התחתנה ונכנסה להיריון.

מיד אחרי הלידה, ויכול להיות שזה התחיל כבר בהיריון, היא חוותה משבר, אולי הפרעת אישיות אולי דיכאון אחרי לידה. היא לא כל-כך תפקדה, ואף ניסתה להתאבד.

זה התחיל מזה שהיא ממש לא ישנה. במשך שבועיים לאחר הלידה היא לא הצליחה לישון. היא לא זכתה לתמיכה מצד בן הזוג. הוא תמיד היה מאד ביקורתי כלפיה. גם ההורים שלו נכנסו לתמונה,  והתערבו בטיפול בתינוק. לא סמכו עליה. לו הייתה מתפקדת כמו שתמיד תפקדה בעבר, לא הייתה מאפשרת לזה לקרות. היא מאוד דעתנית, ודואגת לעניינים שלה. קשה מאד להזיז אותה מדעתה. היא ישבה בצד ולא כל-כך הגיבה.

שלושה שבועות אחרי הלידה היא התחילה להגיד שהיא רוצה למות, ואז הכרחתי אותה ממש לראות פסיכיאטרית באופן פרטי. היא מאוד המליצה על אשפוז, אבל גם בתי וגם בעלה התנגדו לכך מאד. היא בכתה וצרחה ואמרה שהיא לא מוכנה. אי אפשר היה להכריח אותה, אבל אני אמרתי לה – 'אין בעיה, אל תתאשפזי, אבל אני יוצאת מהתמונה. אני לא יכולה לטפל בך ובתינוקת'.

בסופו של דבר, בעקבות כך היא התאשפזה. עד היום היא מאשימה אותי שבגללי היא אושפזה ובתפיסה שלה, בגללי כל החיים שלה השתנו.

היא הייתה מאושפזת במשך חודש ימים, וכשהיא השתחררה, האבחנה הייתה שיש לה ככל הנראה הפרעת הסתגלות,  ומאוד המליצו על טיפול דיאדי שעובד על קשר בין אם לתינוק, בין הורים לילדים שלהם, אבל היא ובעלה לא עשו כלום, והמצב המשיך להידרדר. בסופו של דבר היה לה ניסיון אובדני היא בלעה הרבה תרופות, כדורי שינה ועוד…

היא עשתה את הניסיון האובדני כשבעלה שמר על התינוקת בבית, והיא הלכה לבית הוריה, שהיה ריק באותו זמן. כמה שניות לפני שהיא צנחה, היא התקשרה לבעלה ואמרה לו – 'אני שותה קפה אצל ההורים'. הדיבור שלה היה מאד מבולבל. הוא שאל אותה אם לקחה משהו, ושמע אותה צונחת. הוא הזעיק אמבולנס, וכך חייה ניצלו. לאחר מכן היא אושפזה בכפייה למשך שבועיים במחלקה סגורה, דבר שהיה חוויה נוראית בשבלינו. זו חוויה שריסקה אותנו לגמרי, לראות אותה במקום הזה.

הבת שלי עסקה בתחום הרפואי, והיא מבינה ברפואה. היא הייתה פציינטית קשה מאד לצוות הרפואי, אבל הם היו נורא בסדר איתה. קיבלו אותה למחלקת אשפוז יום, ובה שהתה מספר חודשים טובים. היא הלכה די ברצון. התינוקת הייתה רוב הזמן אצל ההורים שלו וכולם היו שותפים לטיפול. לאט לאט מצבה התאזן, כשהיא כל הזמן מטופלת בתרופות אנטי-דיכאוניות ובתרופות שינה, כך שהיא החלה  לישון טוב יותר. לאחר מספר חודשים הורידו לה לאט לאט את המינון.

לפני קצת יותר משנה החלה אצלה אפיזודה של מניה. היא החלה לרכוש כל מיני דברים ללא הבחנה, ולרצות לחיות באופן קיצוני לכיוון השני. זה יצר מתחים גדולים עם בעלה. זה אף הגיע לכך שהיא הלכה למשטרה ואמרה שהוא ניסה להרוג אותה. זו לא הייתה המצאה שלגמרי תלושה מהמציאות, כי היא כנראה חוותה איום. היא החלה לבזבז כספים ולא עבדה, ובעלה תמיד הקפיד על כל גרוש. הוא המפרנס היחידי, והיא התחילה לקנות שטויות בכמויות.

בתקופה הזאת התחלתי לפקוד את סניף מיל"ם כרמיאל, וזה הציל אותי. הבת שלי לא הייתה מטופלת בשום מסגרת ונאלצתי לערב את עובדת הרווחה. לאחר מכן הוציאו את התינוקת מחזקתה של בתי. איכשהו היא הסכימה לחזור לטיפול יום, אבל היא הייתה במצב מאני לפי כל הסימנים –  צרחות ואלימות. לבסוף לא היה מנוס מלערב את המשטרה. עובדת הרווחה ניסתה לאשפז אותה בכפייה. לטענתה היא אינה מתמודדת עם מניה דיפרסיה, אבל אחד המאפיינים של מניה דיפרסיה היא שהלוקים בה אינם מודעים למצבם. היינו בלבטים גדולים. מצד אחד לא יכולנו להחזיק אותה בבית, מצד שני אין לה איפה לגור כי היא חיה בנפרד מבעלה. היא נהגה לקלל אותי ולהכות אותי בלי סוף.

לאחרונה הצליחה למצוא עבודה. ככל שהיא התייצבה בעבודה שלה, היא נרגעה יותר ויותר – יש לה עדיין הרבה תלונות וטענות, והיא מרגישה קורבן. אבל אין יותר התפרצויות, היא גרה בדירה שכורה בישוב שלנו, אבא שלה עזר לה כלכלית. בתה, כיום בת שנתיים וחודש. הילדה מדברת ומקסימה, אומרים שהיא מחוננת וילדה מאוד טובה. היא גרה עם ההורים של האב ואיתו. מבחינה משפטית רשויות הרווחה הם האפוטרופוסים של התינוקת.

אנחנו בשבר טוטאלי, יש לנו עוד בת צעירה נשואה, שבעלה מאד רוצה ילדים והיא מפחדת בגלל מה שקרה לאחותה. שלחתי אותה למילם חיפה, והיא אמרה שהם היו נהדרים. החיים שלנו השתנו לגמרי בגלל המקרה של הבת, אבל במיל"ם כרמיאל כל-כך סייעו ועזרו לנו שזה ייצב אותנו קצת, ואנחנו עדיין ממשיכים להגיע לשם ולקבל שם שירות.

בהתחלה הגעתי לשיחות באופן פרטני, ואחר כך השתתפתי בקבוצות של הורים במשך למעלה משנה. עכשיו יש לנו מועדון משפחות וגם קבוצת ההורים נפגשת בלי הדרכה אחת לחודש. במיל"ם קיבלנו עצות כיצד להתמודד עם המצב שבו אנחנו נתונים, וגם מקום. אין מקום אחר שאליו אפשר להגיע לדבר על הילדים האלה. אנשים לא מבינים, ושם זה נעשה עם המון רצון ובאופן מאוד מקצועי. נטע היא משהו משהו. אין די מילים כדי לתאר עד כמה היא סבלנית ועוזרת! היא יודעת להמליץ, להקשיב, להציע, לשאול. וכל זה ללא עלות!

אינני יודעת מה יהיה מצבה של בתי בעתיד, אם אכן תהיה התייצבות בצבה ואם זה אכן הסוף לצרות. אי הוודאות קשה, אבל מצד שני – היינו כבר במצב הגרוע ביותר, ומה עוד כבר יכול להיות? כולם חושבים שעשיתי דיאטה, כי בגלל הצרות הורדתי במשקל והפסקתי לעשות דברים שאני אוהבת, אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי.

יש לי מסר לכל המשפחות שיש להן בן משפחה מתמודד, והם סובלים ולא הולכים לקבל תמיכה. אני אומרת להם רוצו לכל מי שיכול לתת עזרה ותמיכה, כי כשאתם לא מקבלים סיוע מקצועי, אתם עושים טעויות גם בליווי של המתמודד וגם כלפי עצמכם. העזרה הזו מאוד חיונית.

המפגשים במילם עזרו לי לומר בקול רם שיש לי שני אחים מתמודדים

סיון היא הבכורה מבין שלושה אחים במשפחה. הוריה גרושים ושני אחיה הצעירים לוקים במחלות נפשיות, דבר שנהגה להסתיר. היא מציינת: "היום, בזכות מיל"ם, אני נמצאת במקום שמאוד מעורר השראה ותקווה"

אני הבכורה מבין שלושה אחים. שני אחיי הצעירים לוקים במחלות נפשיות.

כשהייתי בזמן שירותי הצבאי, פרצה מחלת נפש אצל אחותי, שהייתה אז בת 15.

כשפרצה אצל אחותי המחלה, לקחתי חופשה מיוחדת מהצבא, כי היא הייתה מאושפזת. ניסיתי לעזור במה שיכולתי אבל הייתי מבוהלת. היא התנהגה בצורה לא צפויה וזה מאד הפחיד אותי. לאחר שבוע שבו הייתי בבית, שמחתי מאד לחזור לצבא ולהתרחק. בדיעבד הבנתי שגם לאמא שלי היה מאוד קשה והיא לקחה את אחותי לאשפוז בית.

די התרחקתי אז. אחרי ההתקף הזה היו שנים מאוד שקטות ורגועות. לאחר נישואיה והולדת בתה הראשונה, הגיע התקף נוסף. מאז יש עליו וירידות – היא ילדה פעמיים. שני ההריונות והלידות היו מאוד קשים – המחלה החריפה והיא אובחנה כחולה במאניה דיפרסיה.

לאחר שקיבלה טיפול, התאזנה, וכיום המצב הרבה יותר טוב. היא מאוזנת ומטפלת בעצמה, אבל עדיין יש מדי פעם 'נפילות'. בשנים האחרונות חשבנו שהנה, זה כבר מאחורינו, עד שלפני שנה שוב הייתה מאושפזת למשך חודשיים.

למזלה ולמזלנו, היא מאוד מודעת ויודעת לטפל בעצמה: הולכת לפסיכולוגים ושומרת באדיקות על לקיחת התרופות. היא "עם האצבע על הדופק" ויודעת מתי לנוח ומתי לא תוכל להתחייב לדברים מסוימים. היא אמא מקסימה שמאוד משקיעה באימהות.

לפני חמש שנים בערך, התברר שגם אחי הצעיר חולה במחלה נפשית. זה פרץ אצלו בזמן שהיה בחו"ל. הוא חזר משם פסיכוטי לגמרי, והתברר שיש לו סכיזופרניה. כך  החלה אפיזודה חדשה של מחלות נפש במשפחה – הוא היה מאושפז ועבר תקופת שיקום בחירם, ומאז הוא לא במצב טוב – לא מוכן לקבל שום טיפול, הפסיק עם התרופות על דעת עצמו. יש בו המון כעס כלפי המשפחה והוא מטיל את האשמה  לאשפוז שלו – עלינו. בדיוק ההיפך מאחותי – הוא לא מוכן לשמוע על שום טיפול ומגיב בצורה אלימה. הוא מאשים במיוחד את אמא, שיזמה את הטיפול ולדבריו הרסה לו את החיים: "אני לא צריך כלום, אני צודק וכולם מסביבי משוגעים".

הוא היה תקופות ארוכות בחו"ל, ולדבריו התנסה שם בסמים שונים. אני חושבת שהתפרצות המחלה שלו נעוצה בזה. כשהוא חזר, היה ממלמל לעצמו כל מיני דברים, הדיבור שלו לא היה קוהרנטי, ללא קשר בין המילים, ממש "סלט" של מילים, קופץ ממקום למקום ומדבר לדבר במהירות, כמו כדור אנרגיה מטורף. הוא גם סיפר שהוא שומע קולות שאומרים לו שאנחנו והסובבים אותו מתנכלים לו, רוצים לעשות לו דברים רעים וכאלה מחשבות שווא.

תקופת האשפוז הייתה לו מאוד קשה. הוא עדיין מתעקש על כך שהוא אינו חולה נפש, ושאין דבר בינו לבין המחלה. זהו מצב לא פשוט שגורם לחיכוכים רבים בינו המשפחה. אחותי מבינה מה הוא עובר ומנסה לעזור לו, אבל הוא מאוד אנטי, ולא מוכן לקחת תרופות ולהיות בטיפול. כבר שנים שהוא בבטלה מוחלטת. אני מאמינה שמבפנים הוא משקיע המון אנרגיה להתמודד עם הקולות והשדים שלו, אבל כלפי חוץ נראה שהוא רק יושב, שותה קפה ומעשן כל היום.

אמא שלי מנסה לשמור עליי ועל אחותי, לשתף ולא להכביד, אך מצד שני מאוד צריכה את העזרה. הוריי גרושים ואבא עושה גם הוא מה שהוא יכול, אבל קשה לו להבין את המחלה.

אמא התחילה להגיע לפגישות במיל"ם. בדיוק באותה תקופה הם חיפשו מזכירה, וזה התאים לי, אז נכנסתי לעבוד שם. במשך שנים שמרתי את הסיפור של המשפחה נורא בסוד, כי רציתי לשמור על האחים שלי ולא רציתי לחשוף אותם, ומתוך הסוד הזה לא נתתי לעצמי מקום לחוויה שלי ולהתמודדות שלי. המפגשים עם אנשי הצוות במיל"ם, והסדנאות שבהן השתתפתי, אפשרו לי קודם כל להגיד את זה בקול רם, שזה הדבר הראשון המשמעותי בדרך ההתמודדות שלי כאחות, ולהבין שהסיפור שלהם אמנם שלהם, אבל קשור מאוד גם לסיפור שלי, ויש לכך המון השלכות.

בעזרת מיל"ם למדתי שלמרות החמלה שלי כלפי אחי והרצון לעזור לו, עליי להציב לו גבולות ולא להבליג או להתעלם מהתנהגויות לא יפות שלו. דווקא דרך הילדים שלי אני לומדת לעשות את זה. הילדים שלי לא פעם נכחו בזמן שהוא שטף אותי בקללות. הם אמנם קטנים, אבל אחרי שהוא שטף אותי הם אמרו לו 'אתה ביקשת סליחה מאמא? דיברת מאוד לא יפה אליה' וככה הם עוזרים לי לשים גבולות, כי אני לא הייתי מעזה לומר לו את זה.

היום אני יודעת, שלמרות שאני אחותו, אני יכולה לשים גבולות ברורים. אם פעם הייתי מיד נרתמת לעזרה בכל מחיר, היום אני חושבת אם אני אכן יכולה לעזור ואם זה מתאים. היום אני מבינה שמה שהכי חשוב זה לשמור על תחושת ה"יחד" שלי עם אחי ואחותי.

המקרה שלי, של שני אחים מתמודדים, הוא דוגמה למקרה מאוד קשה ומתסכל, אך יחד עם זאת – היום, בזכות מיל"ם, אני נמצאת במקום שמאוד מעורר השראה ותקווה. אני מזמינה משפחות שיש להן בן משפחה מתמודד, ללמוד מהסיפור האישי שלי כאחות שקיבלה שירות במיל"ם ולהגיע ולהיעזר בצוותים שלהם, ולו כדי לקבל פרספקטיבה נוספת ואפשרויות שונות שבהן ניתן לפעול.

דפיקה בדלת. בתחילה מהוססת, אח"כ אגרוף מוטח בדלת.

"אמא תפתחי לי".

"את רוצה שאשן בחוץ?"  גנבו לי את התיק..לא אכלתי כל היום…אין לי כסף בכלל..גם לא לסיגריות".

אמא!!!

ואני מעברה השני של הדלת.

דמעות תקועות בגרוני.

תהיי חזקה. זאת ההזדמנות שלך…לעתים צריך להגיע עמוק עמוק, לקרקעית לפני שמתחילים לעלות למעלה…

אל תכניסי אותו הביתה כי הוא שוב יצעק עליך ויאמר שזאת הדירה שלו…

אולי בכל זאת רק הפעם?

לא!

אם תכניסי אותו הפעם אז הוא יבין שכל מה שעליו לעשות זה להתחנן…

הוא לא מתרפס, הוא לא מבקש.

הוא דורש!!!

המלים משדרות תחינה,

אך הטון תקיף, תוקפני, אלים משהו…

אולי אציע לו להתקלח?

מסכן, בחום הזה….

בשמחה אכניס אותך, להתקלח, לאכול ולישון אבל אתה יודע שיש רק תנאי אחד. רק משהו אחד שאני מבקשת בתמורה. שתקבל את זה שאתה זקוק לעזרה. תסכים לקבל טיפול. תפנה לקבל עזרה מסל שיקום….

את צריכה טיפול, בת זונה מזדיינת…

טוב, אז לילה טוב.

מבעד לעינית אני רואה שהלך.

ככה זה נמשך כחודש. במהלכו ישן בחצר הבית, ליד מקלט, בדירה נטושה ובעוד כל מיני מקומות. לעתים לא הגיע מספר ימים ואני מצד אחד משתגעת מדאגה. האם הוא בטוח? הוא אוכל? שותה?

אך מהצד השני מפסיקה לדאוג לבטחוני האישי.

לבי יוצא אליו.

תפסתי את מקור אי- ההסכמה ביננו.

הוא רוצה למלא את צרכיו הבסיסיים ביותר היום!!! לא רואה את המחר.

ואני.? אני רואה אותו בעוד שנה, בעוד 4 בעוד 10 שנים עומד בדיוק באותה נקודה.

אסור לי!!!

זאת ההזדמנות  שלי.

אם עכשיו אוותר לו אז כאילו ויתרתי עליו.

לא!!

ביום רביעי לפני ראש השנה ביקש להיכנס.

נעתרתי.

התקלח, אכל והלך לישון.

ולמחרת, ממש מעצמו אמר: אז את רוצה שאלך לפסיכולוג? טוב. אני מסכים!!!

תחפש באינטרנט ותקבע.

הוא עשה זאת

בחר…טילפן…קבע.

למחרת אפילו הלך לפגישה…וקבע לשבוע שאחרי זה.

האם כלתה שנה וקללותיה והחלה שנה וברכותיה?

הלוואי.