hand holding hand

"רוצו לכל מי שיכול לתת עזרה ותמיכה"

ניסיון ההתאבדות אחרי הלידה, אפיזודות של מניה דיפרסיה עם התנהגויות אופייניות, אשפוזים בכפייה, התערבות של רשויות הרווחה ולקיחת התינוקת מחזקת האם – את כל אלה חוו הורים לבת (כיום בת 32), שהגיעו למיל"ם. האם: "התחלתי לפקוד את סניף מיל"ם כרמיאל, וזה הציל אותי"

 

אנחנו גרים בישוב קהילתי בגליל. אין לי איך להגדיר את מה שקרה לבתי (היום בת 32) אחרי הלידה, אלא לומר שהיא "ירדה מהפסים". רק היום, שנתיים מאז הלידה, היא מתחילה לחזור לעצמה בכוחות עצמה,  אחרי תקופה מורכבת מאד.

לפני הלידה לא ניכר שהיה דבר חריג בהתנהגות שלה. בדיעבד אנחנו חושבים שיכול להיות שהייתה לה בעיה של הפרעת אישיות, אבל זה לא מנע ממנה לסיים תיכון בציונים טובים, לעשות מה שעושים אחרי הצבא – לעבוד בעבודה מועדפת וכד'. היא המשיכה במסלול הרגיל, למדה לימודים אקדמיים, התחתנה ונכנסה להיריון.

מיד אחרי הלידה, ויכול להיות שזה התחיל כבר בהיריון, היא חוותה משבר, אולי הפרעת אישיות אולי דיכאון אחרי לידה. היא לא כל-כך תפקדה, ואף ניסתה להתאבד.

זה התחיל מזה שהיא ממש לא ישנה. במשך שבועיים לאחר הלידה היא לא הצליחה לישון. היא לא זכתה לתמיכה מצד בן הזוג. הוא תמיד היה מאד ביקורתי כלפיה. גם ההורים שלו נכנסו לתמונה,  והתערבו בטיפול בתינוק. לא סמכו עליה. לו הייתה מתפקדת כמו שתמיד תפקדה בעבר, לא הייתה מאפשרת לזה לקרות. היא מאוד דעתנית, ודואגת לעניינים שלה. קשה מאד להזיז אותה מדעתה. היא ישבה בצד ולא כל-כך הגיבה.

שלושה שבועות אחרי הלידה היא התחילה להגיד שהיא רוצה למות, ואז הכרחתי אותה ממש לראות פסיכיאטרית באופן פרטי. היא מאוד המליצה על אשפוז, אבל גם בתי וגם בעלה התנגדו לכך מאד. היא בכתה וצרחה ואמרה שהיא לא מוכנה. אי אפשר היה להכריח אותה, אבל אני אמרתי לה – 'אין בעיה, אל תתאשפזי, אבל אני יוצאת מהתמונה. אני לא יכולה לטפל בך ובתינוקת'.

בסופו של דבר, בעקבות כך היא התאשפזה. עד היום היא מאשימה אותי שבגללי היא אושפזה ובתפיסה שלה, בגללי כל החיים שלה השתנו.

היא הייתה מאושפזת במשך חודש ימים, וכשהיא השתחררה, האבחנה הייתה שיש לה ככל הנראה הפרעת הסתגלות,  ומאוד המליצו על טיפול דיאדי שעובד על קשר בין אם לתינוק, בין הורים לילדים שלהם, אבל היא ובעלה לא עשו כלום, והמצב המשיך להידרדר. בסופו של דבר היה לה ניסיון אובדני היא בלעה הרבה תרופות, כדורי שינה ועוד…

היא עשתה את הניסיון האובדני כשבעלה שמר על התינוקת בבית, והיא הלכה לבית הוריה, שהיה ריק באותו זמן. כמה שניות לפני שהיא צנחה, היא התקשרה לבעלה ואמרה לו – 'אני שותה קפה אצל ההורים'. הדיבור שלה היה מאד מבולבל. הוא שאל אותה אם לקחה משהו, ושמע אותה צונחת. הוא הזעיק אמבולנס, וכך חייה ניצלו. לאחר מכן היא אושפזה בכפייה למשך שבועיים במחלקה סגורה, דבר שהיה חוויה נוראית בשבלינו. זו חוויה שריסקה אותנו לגמרי, לראות אותה במקום הזה.

הבת שלי עסקה בתחום הרפואי, והיא מבינה ברפואה. היא הייתה פציינטית קשה מאד לצוות הרפואי, אבל הם היו נורא בסדר איתה. קיבלו אותה למחלקת אשפוז יום, ובה שהתה מספר חודשים טובים. היא הלכה די ברצון. התינוקת הייתה רוב הזמן אצל ההורים שלו וכולם היו שותפים לטיפול. לאט לאט מצבה התאזן, כשהיא כל הזמן מטופלת בתרופות אנטי-דיכאוניות ובתרופות שינה, כך שהיא החלה  לישון טוב יותר. לאחר מספר חודשים הורידו לה לאט לאט את המינון.

לפני קצת יותר משנה החלה אצלה אפיזודה של מניה. היא החלה לרכוש כל מיני דברים ללא הבחנה, ולרצות לחיות באופן קיצוני לכיוון השני. זה יצר מתחים גדולים עם בעלה. זה אף הגיע לכך שהיא הלכה למשטרה ואמרה שהוא ניסה להרוג אותה. זו לא הייתה המצאה שלגמרי תלושה מהמציאות, כי היא כנראה חוותה איום. היא החלה לבזבז כספים ולא עבדה, ובעלה תמיד הקפיד על כל גרוש. הוא המפרנס היחידי, והיא התחילה לקנות שטויות בכמויות.

בתקופה הזאת התחלתי לפקוד את סניף מיל"ם כרמיאל, וזה הציל אותי. הבת שלי לא הייתה מטופלת בשום מסגרת ונאלצתי לערב את עובדת הרווחה. לאחר מכן הוציאו את התינוקת מחזקתה של בתי. איכשהו היא הסכימה לחזור לטיפול יום, אבל היא הייתה במצב מאני לפי כל הסימנים –  צרחות ואלימות. לבסוף לא היה מנוס מלערב את המשטרה. עובדת הרווחה ניסתה לאשפז אותה בכפייה. לטענתה היא אינה מתמודדת עם מניה דיפרסיה, אבל אחד המאפיינים של מניה דיפרסיה היא שהלוקים בה אינם מודעים למצבם. היינו בלבטים גדולים. מצד אחד לא יכולנו להחזיק אותה בבית, מצד שני אין לה איפה לגור כי היא חיה בנפרד מבעלה. היא נהגה לקלל אותי ולהכות אותי בלי סוף.

לאחרונה הצליחה למצוא עבודה. ככל שהיא התייצבה בעבודה שלה, היא נרגעה יותר ויותר – יש לה עדיין הרבה תלונות וטענות, והיא מרגישה קורבן. אבל אין יותר התפרצויות, היא גרה בדירה שכורה בישוב שלנו, אבא שלה עזר לה כלכלית. בתה, כיום בת שנתיים וחודש. הילדה מדברת ומקסימה, אומרים שהיא מחוננת וילדה מאוד טובה. היא גרה עם ההורים של האב ואיתו. מבחינה משפטית רשויות הרווחה הם האפוטרופוסים של התינוקת.

אנחנו בשבר טוטאלי, יש לנו עוד בת צעירה נשואה, שבעלה מאד רוצה ילדים והיא מפחדת בגלל מה שקרה לאחותה. שלחתי אותה למילם חיפה, והיא אמרה שהם היו נהדרים. החיים שלנו השתנו לגמרי בגלל המקרה של הבת, אבל במיל"ם כרמיאל כל-כך סייעו ועזרו לנו שזה ייצב אותנו קצת, ואנחנו עדיין ממשיכים להגיע לשם ולקבל שם שירות.

בהתחלה הגעתי לשיחות באופן פרטני, ואחר כך השתתפתי בקבוצות של הורים במשך למעלה משנה. עכשיו יש לנו מועדון משפחות וגם קבוצת ההורים נפגשת בלי הדרכה אחת לחודש. במיל"ם קיבלנו עצות כיצד להתמודד עם המצב שבו אנחנו נתונים, וגם מקום. אין מקום אחר שאליו אפשר להגיע לדבר על הילדים האלה. אנשים לא מבינים, ושם זה נעשה עם המון רצון ובאופן מאוד מקצועי. נטע היא משהו משהו. אין די מילים כדי לתאר עד כמה היא סבלנית ועוזרת! היא יודעת להמליץ, להקשיב, להציע, לשאול. וכל זה ללא עלות!

אינני יודעת מה יהיה מצבה של בתי בעתיד, אם אכן תהיה התייצבות בצבה ואם זה אכן הסוף לצרות. אי הוודאות קשה, אבל מצד שני – היינו כבר במצב הגרוע ביותר, ומה עוד כבר יכול להיות? כולם חושבים שעשיתי דיאטה, כי בגלל הצרות הורדתי במשקל והפסקתי לעשות דברים שאני אוהבת, אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי.

יש לי מסר לכל המשפחות שיש להן בן משפחה מתמודד, והם סובלים ולא הולכים לקבל תמיכה. אני אומרת להם רוצו לכל מי שיכול לתת עזרה ותמיכה, כי כשאתם לא מקבלים סיוע מקצועי, אתם עושים טעויות גם בליווי של המתמודד וגם כלפי עצמכם. העזרה הזו מאוד חיונית.