למרות כל הקשיים – האהבה לבננו ניצחה

מחלת המניה דיפרסיה פרצה אצל בננו לאחר שימוש בסמים. הבן, שהיה פעיל מאד מבחינה חברתית, מדריך בחוגי סיור, חכם וחברותי. היינו בשוק. סמים לא היה דבר שהיה אצלנו בבית. המפגשים במיל"ם אפשרו לנו לקחת קצת אוויר ולטפל בעצמנו

 

אני ובעלי הכרנו בקיבוץ. אני עליתי מארצות הברית ולאחר שהתחתנו נולד בננו הבכור בקיבוץ. באיזה שהוא שלב החלטנו לעבור לחיות בארצות הברית, שם נולדה לנו בת. יש ביניהם הפרש של שנה וחצי. בשנת 93' חזרנו ארצה, ומאז אנחנו גרים בגן יבנה. הילדים מיד התאקלמו במקום החדש בבית הספר, והכל היה בסדר. משפחה מתפקדת, ללא בעיות. הכל היה ורוד.

בננו בלט מאד בכיתה. הוא היה מאוד חכם וחברותי, ואף פעיל בארגון שנקרא "זרעים של שלום", איתם אף נסע לארה"ב. הוא היה פעיל גם בחוגי סיור, היה מדריך, הכל היה טוב ויפה. מה שלא ידענו היה, שבגלל לחצים חברתיים לקראת סוף התיכון הוא התנסה בסמים קלים. כשהדבר נודע לנו, היינו בשוק . מאוד התפלאנו שהוא לקח סמים. זה דבר שלא היה בבית שלנו בכלל. לדברי הרופאים, כדי שתתפרץ מחלה כמו מניה דיפרסיה צריך איזשהו טריגר.  אצל מתן אלו היו הסמים שפתחו את המגירה הלא נכונה.

הוא התגייס לגבעתי, עשה קורס חובשים ושובץ לשרת בעזה. זה היה ממש שנה לפני ההתנתקות, כשעוד היינו בתוך עזה. בצבא הוא תפקד ונראה היה שהוא מרוצה, שהוא מרגיש שהוא תורם ומצליח. בדיעבד, השירות בעזה היה כנראה מאד קשה לו, וזה היה כנראה 'הקש ששבר את גב הגמל'. אני יודעת שזו הייתה תקופה שבה הוא השתמש הרבה בסמים, בעיקר בגראס. מי שיש לו רגישות כימית לסמים, גם אם הם קלים, יכול בקלות להיכנס למצב של התקף פסיכוטי. לפני 11 שנים הוא נכנס למצב פסיכוטי, ומשם הכל התחיל.

לקח לנו כמה ימים להבין שמשהו באמת לא בסדר. הוא היה מאני פסיכוטי. הוא הסכים להתאשפז והבין שמשהו לא בסדר, אבל לא היה בשליטה. לא ידענו מה לעשות. בקושי ידעתי מה פירוש המילה פסיכוזה. מאז הפעם הראשונה היו עוד שתי אפיזודות של מאניה, שהצריכו אישפוז. בשתי הפעמים זה היה בגלל שימוש בסמים.

בננו לא סיים את הצבא. בגלל האשפוזים הצבא שחרר אותו. הוא נכנס לצבא עם פרופיל 97 ויצא משם עם פרופיל 21, אך למרות זאת הצבא לא רצה לקחת שום אחריות. ברגע שהיה מדובר בנטילת סמים, הצבא אינו לוקח אחריות על כלום.

הדבר שהיה לנו הכי חשוב הוא להתרכז בטיפול בו, ולא לחשוב על דברים אחרים. הוא קיבל עזרה סוציאלית ופסיכיאטרית, ושיתף פעולה. כל המשפחה התלכדה סביב השיקום שלו. אחרי כל אפיזודה מאנית מגיעה גם אפיזודה דיכאונית, והוא היה ממש ברכבת הרים במשך שבע שנים עד שהבין שעליו לקחת את עצמו בידיים ולעשות שינוי, לקחת את התרופות כמו שצריך ולא לקחת גראס.

אני חושבת שדי מהר חיפשנו גם עזרה. בתחילה לא הצלחנו להסכים בינינו על דרך הטיפול הנכונה. קרובים אמרו לנו לא לנסות לצלוח את זה לבד, כי זה קשה מדיי. השיחות עם עובדים סוציאליים אכן עזרו, אך הלכידות והאהבה של המשפחה, היא שעזרה יותר מהכל.

לבעלי יש אחות עובדת סוציאלית, והיא מאוד עזרה לנו להבין מה יכול לעזור ומה מגיע לנו במסגרת המדינה. כך התחלתי להבין ולקבל את המצב החדש. ברגע שהתאפסתי הבנתי שזה לא דבר שיעלם ברגע שהוא יפסיק עם הסמים, אלא מדובר במחלה כרונית לכל החיים ושצריך להמשיך לתמוך להבין ולטפל בו. ברגע שגן בננו הבין את זה, היה לו קל להצטרף לגישה הזאת, ויחד איתו סללנו את הדרך לשיקום כמו שצריך.

זה קרה לו כשהוא היה בן 20 ולפני בערך שלוש שנים הוא התחיל דרך חדשה. הוא הלך ל-NA, קבוצת תמיכה למכורים, וזה עזר לו מאוד. הוא עבר כל-כך הרבה בשנים הללו, ממש רכבת הרים. החוויות הקשות הספיקו לו והוא אמר – 'די. אני רוצה חיים'. הוא הרגיש שהחיים עוברים לידו. זה גרם לו להתפכח. היום הוא בן 30.

היום אני מרגישה שאני יכולה לשחרר. במיוחד השנה האחרונה שהוא עצמאי ומתפקד.  אני יודעת שהוא לעולם לא יחזור להיות הבן שהיה לנו, אבל הוא מאד משתדל.

לפני שנתיים-שלוש התוודענו לשירות של מיל"ם. בננו היה בתקופה של דיכאון מאד קשה. במיל"ם השתלבנו בקבוצה של הורים. המפגשים שם אפשרו לנו לקחת קצת אוויר ולטפל בעצמנו.

הקבוצה הייתה ממש נחמדה, זה עשה לנו טוב. שמענו שאנחנו לא לבד ושיש אחרים עם מצב יותר טוב ויותר גרוע, ויש למה לשאוף ובמה להתנחם. הכנסנו את הבן לתהליך גמילה בכפר איזון – שזה מקום שמתמחה בגמילה מסמים. מקום מדהים, שמאוד עזר לו. כל מה שהוא למד שם הוא הפנים ובזכותם אכן נגמל. לפני שלוש שנים הוא לקח את עצמו בידיים ואפשר לומר שזה משתפר.

מחלת המאניה דיפרסיה תלווה אותו תמיד. זהו מצב של חוסר איזון כימי במוח, וכדי להתאזן יש צורך לדבוק בטיפול התרופתי. כיום הוא מתפקד טוב, גר מחוץ לבית ועובד. בימים אלו הוא מתחיל ללמוד ללימודי תואר ראשון.

אחרי כל מה שהוא עבר, הוא החליט שהוא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. מכיוון שהוא מרגיש שעד היום הוא קיבל, כעת הוא רוצה לתת מעצמו לאחרים. אנחנו מאחלים לו הצלחה. הוא חכם ויצירתי, כותב שירים ומנגן ואני מאמינה בו. אני חושבת שמה שעזר לשיקום שלו מאוד זו האהבה הרבה שהרעפנו עליו – הן של המשפחה והן של הסובבים אותו. למרות כל הקושי שהיה כרוך בהתמודדות איתו, הוא תמיד קיבל המון אהבה.