אתגר החברה החרדית: איך מפצחים את הקודים החברתיים וכיצד מנגישים את השירות?

 

בסניף אנוש בית שמש הוקם לפני כחמש שנים שירות ייעוץ למשפחות מהמגזר החרדי: רגישות חברתית מיוחדת, הכרת העולם החרדי ושיתוף רבנים בתהליך, סייעו לנו להנגיש את השירות

מאת: דליה אגרסט

מרכז הייעוץ למשפחות חרדיות מתמודדות, הוקם לפני כחמש שנים, לאחר שזיהינו כי אין מענה מקצועי מוסדר למשפחות המתמודדות עם מחלת נפש במשפחה בקרב המגזר החרדי.

בבית שמש מתגוררת אוכלוסייה חרדית ענפה ומגוונת, וקיים מחסור רב בשירותים בתחום בריאות הנפש למגזר זה. האתגר בהנגשת שירות הייעוץ שלנו למגזר החרדי היה כפול: ראשית, היה קיים חוסר אמון בשירות שלנו –  בהיותנו עמותה לא חרדית. שנית – השיח על נושא מחלות הנפש הוא רגיש במיוחד, ומתנהל על פי רוב בדלתיים סגורות, בשל החשש מחשיפה ובשל הפחד כי הדבר עלול לפגוע בשידוך מוצלח בעבור יתר חברי המשפחה. אלו מהווים מחסום משמעותי מפני חשיפת ההתמודדות ופנייה לקבלת עזרה.

כדי להגיע לאוכלוסייה החרדית, היה צורך לפעול במספר מישורים: פיתוח שירותים, הפחתת סטיגמה והנגשת המידע לקהילה.

כדי להפוך את הרעיון לכדי מעשה, יזמתי הקמה של פורום חרדי לבריאות הנפש בעיר בית שמש, שבה השתתפו אחד הפסיכיאטרים המבוקשים בעיר המטפל במתמודדים חרדים, רב – עסקן, המקושר מאוד לקהילות חרדיות רבות בתוך העיר בית שמש, ואחראי על קופות של צדקה (מעין ועדות רווחה קהילתיות המגישות סיוע כספי ותמיכה לאנשים עם קשיים מסוגים שונים, ביניהם קשיים נפשיים), נותני שירותי שיקום חרדיים בעיר, ואנוכי.

הפסיכיאטר סיפר כי הבושה וההסתרה כה רבות, עד כי לעתים הוא מטפל בשני בני משפחה, כשהאחד אינו יודע כלל על השני. הוא היה חדור מוטיבציה להקים מענה למשפחות ולסייע להן בהתמודדות בריאה יותר עם בן המשפחה החולה. הרב סיפר, כי לעתים מגיעה אליו משפחה במצוקה רבה משום שהבן או האב מתנהגים באופן פתאומי בצורה לא הגיונית. הוא בדרך כלל אובד עצות, ולכן ציין את החשיבות בכתובת מקצועית שאליה יוכלו אנשים כאלה לפנות, כבר באפיזודה של ההתפרצות הראשונה של המחלה.

ביקשתי מהמשתתפים שיסייעו לי להבין, מניסיונם, מהם הצרכים הייחודיים של משפחות חרדיות מתמודדות, וכן מהן ההתאמות שעלינו לעשות כדי שהאוכלוסייה תרגיש  תחושה שהיא בטוחה מספיק כדי לפנות אלינו לקבלת ייעוץ.

ואכן, לאחר שנמצא צוות מקצועי חרדי, וניתנו הכרה ותמיכה של משתתפי הפורום בשירות שלנו, עברנו לשלב הפרסום במקומונים החרדיים, באנגלית ובעברית, והחלו לזרום הפניות.

במקביל, נעשתה כל העת עבודת שיווק ישירה עם גורמים קהילתיים חרדיים, כגון ארגוני חסד, פסיכיאטרים ורבנים.

אחת הפעולות המשמעותיות היה חיבור מקצועי שעשינו עם אחד מארגוני החסד הגדולים בעיר, המוכר ומקובל מאוד על המגזר החרדי. אנשי הארגון היו מעוניינים לפתח שירות למשפחות מתמודדות, ועשו זאת דרכנו, כך שכל הפרסומים שלנו במקומונים החרדיים, הפליירים וכד' נשאו למעשה את סמל ארגון החסד, יחד עם סמל עמותת אנוש. בכך למעשה ניתנו לגיטימציה ו"הכשר" לשירות שלנו, מה שתרם רבות להפחתת החשש של משפחות החרדיות מלפנות אלינו לקבלת העזרה.

הטיפול במגזר החרדי משלב מספר אלמנטים ייחודיים, כפי שמדגים המקרה הבא:

משה (שם בדוי), בן 31, נשוי + 2 בנות, משתייך לחסידות המתאפיינת באורח חיים שמרני מאוד. אשתו סובלת מדיכאון ומהפרעת אישיות ומטופלת בתחנה לבריאות הנפש.

בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבה, שהתבטא בעיקר במישור הזוגי: היא מיעטה לתקשר עם משה, דיברה איתו כמה שפחות, התייחסה אליו בבוז ובזלזול ונתנה לו לחוש שהוא אשם במצבה. משה הגיע לטיפול במרכז כשהרגיש שהוא עומד לקרוס. כל ניסיונותיו לרצות את אשתו לא צלחו. הוא ניסה לברר עמה מה עשה לה שמגיע לו היחס הזה, והתחנן שתיתן לו הסבר,  על מנת שיוכל לתקן את מעשיו והיא תחזור לאהוב אותו כבעבר. ככל שהאישה

סירבה לדבר עמו, כך גברה אצלו תחושת האשמה.

 

התסכול שחווה בשל חוסר ההצלחה לרצות את אשתו דרדר את מצבו הנפשי של משה. במהלך הטיפול החל להבין כי אינו אחראי על הדיכאון של אשתו, וכי מאמציו לרצותה למעשה מעצימים את הבוז שלה כלפיו. בעזרת הטיפול, האנרגיה שלו הופנתה לחיזוק הנפרדות מאשתו, להבנה שהתייחסותה אליו נובעת מהקשיים שלה, ולא מהתנהגותו שלו. לאט לאט חזר להרגיש בעל ערך, ללא תלות בהתייחסותה של אשתו. משה הבין שהוא האחראי על אושרו, והדבר אינו תלוי כולו ביחסה של אשתו כלפיו.

במהלך הטיפול  היו מספר צמתים שבהם התמודדנו עם סוגיות הקשורות להשתייכותו של משה למגזר החרדי: למשה לא היה ברור אם מותר לו לבא לטיפול אצל מטפלת אשה. הוא החל בטיפול רק לאחר שקיבל אישור הלכתי לדבר; הוא הביע חשש שמישהו יראה אותו מגיע למפגשים, שהתקיימו במרכז הממוקם במתנ"ס חילוני ויתהה מה אדם חרדי עושה במקום כה חילוני, וכן חשש פן יראה נכנס לאנוש ויבין שיש בעיה נפשית במשפחה. יצרנו לשם כך סיפור כיסוי: במתנ"ס יש חדר גיור עם ספרי קודש. סיכמנו שאם יישאל, יאמר שהוא מלמד מתגיירים תורה; ערך שמירת שלמות המשפחה שהוא ערך עליון בחברה שבה הוא חי, אפשר למשה למצוא פתרונות ואושר בתוך המסגרת המשפחתית ולא ללכת לכיוון פתרון של גירושין ופירוק המשפחה, שהיו פוגעים בשמן הטוב של בנותיו.

 

סוגיה משמעותית נוספת הייתה שיתוף הפעולה עם רבנים – למשה ולאשתו היו רק שתי בנות, דבר מאד יוצא דופן בחברה החרדית מרובת הילדים, בשלב מסוים שיתף משה וסיפר שאשתו החליטה שהיא רוצה ילד נוסף. בעבור אדם חרדי, ההחלטה להביא חיים לעולם היא החלטתו הבלעדית של הקב"ה ואל לו לאדם להתערב ולמנוע זאת. בירור הרגשות והרצונות שלו בעניין נעשה בידיעה, שעל כל החלטה יצטרך לקבל אישור הלכתי מהרב. ואכן, התהליך לווה בהתייעצות עם הרב, דבר שאפשר למשה להמשיך בתהליך.

הטיפול של משה נמשך שנה, והסתיים כשחש לדבריו "אדם חדש", מחוזק, לא "סמרטוט", שמח, מודע לקשיים במערכת הזוגית אך אינו אחראי להם. הוא מצא הנאה וסיפוק מהתחזקות הקשר עם בנותיו, מחזרתו ללימוד התורה ומהשחרור מעול האשמה הכבד שרבץ עליו.

לסיכום, במרכז שלנו בבית שמש למדנו, שאם לא נקבל אישור מסמכות רבנית, לא נוכל להציע עזרה למשפחות חרדיות. פעלנו רבות על מנת ליצור קשרים עם רבנים בבית שמש, התאמנו את המרכז לדרישות הרבנים, קיבלנו את אישורם, וכיום 80% ממקבלי הישרות במרכז שלנו הן משפחות חרדיות על כל גווניהן.