סיפורה של קבוצת האימהות בטבריה
בהנחיית אורנה שי
ינואר 2018
בשלוחת מילם בטבריה – יש לי חדר משלי.
בבואֵך לשם, תעברי דרך חצר קטנה, מוצֶלת תחת עצי המנגו והלימון, מרוצפת בקורות עץ ומפרידה בין העולם שבחוץ לבין העולם הפנימי שבתוכך, שאִתו את מגיעה אל החדר.
לאחרונה, הפך החדר לספינה.
החלטתי לאפשר מקום לקבוצת אימהות ולהזמין כל אחת להיות שותפה, להביא את עצמה ואת מסע ההתמודדות שלה כאם. כדי שתוכל להתבונן בחוויות ובתפניות החיים שלה לצד המשבר, להקשיב לעולמה הפנימי, לתבונה שלה, לרגשות, למחשבות, לפחדים, ולכוחות הנפש שלה.
אימהות נענו להזמנה.
כל אחת ואחת מהן, נשאה עמה אל הסיפון תרמיל מלא בחששות, בציפיות, במשאלות, בדאגות, בזיכרונות.
כשפתחו ופרסו את מרכולתן, גילינו שם גם אוצרות שניתן היה לחלוק עם כל האחרות: כבוד, פרגון, ניראוּת, הקשבה, השראה, נוכחות.
כל אחת הביאה עמה את הרצון להגיע למקום אחר, שקט, בטוח, רגוע, אי של קסמים, של יציבות ושלווה, שתוכל בו להתחבר אל עצמה ואל הילדה או אל הילד שלה ממקום של חמלה ואהבה.
תפקידים נבחרו על הספינה. זו בחרה להיות תצפיתנית, וזו רוצה להיות אמא ממוצעת, זו בוחרת להיות בנופש, כתיירת, וזו מוכנה לכל שינוי במזג האוויר ויכולה ללמד אותנו כיצד להסתדר “כי בשבילי כל מצב חדש כבר ישן לי”.
נשים שחיפשו מקום להתחזק בו, לקבל עוצמה פנימית ויידע מניסיונן של האחרות.
הלבבות, בקצב הפעימות המופלא שלהם, החלו להשמיע את הקול שבתוכם, לגעת בכאב ולשתף בסיפורים.
תחושת ה”ביחד” החלה לרקום את עצמה. “אני מרגישה שאני לא לבד”.
עם מלאי מספיק של אגוזים תמרים וקלמנטינות, הרמנו עוגן ויצאנו לדרך.
התחלנו כל מפגש בהקשבה. לעצמנו. ושאלנו: מה שלומי היום?
“סוֹף סוֹף
אַתְּ מַקְשִיבָה לִי
אָמַר לִי הַקּוֹל הַפְּנִימִי
בְּקוֹל חֲרִישִׁי
מִזְמָן רָצִיתִי
אָמַרְתִּי לוֹ
אֲבָל הָרַעַשׁ בַּחוּץ
הָיָה כֹּה חָזָק
וּמַה קָרָה עַכְשָׁו?
נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה” (עידית ברק)
הנשים הביאו את עצמן ואת מרחב הלב שלהן, כדי לאפשר את ההתבוננות, את הנשימה ואת האור.
באומץ שאינו מובן מאליו, הן בחרו להיות חלק מתהליך משמעותי. להיזכר בכל רגע, עד כמה הדברים נסתרים בתוכנו, נשמרים בחדרי חדרים, ורק אם נעיז, נוכל לגעת בהם ואולי לרפא ולנחם.
כי.. מה אני בכלל יודעת…
“…מה את יודעת מה עובר עליהם בחיים
מה את יודעת איזה ימים רצים שם בבית
על איזה חומות הם מטפסים
כמה מים איבדו מהעיניים,
…תמיד
שטפי עצמך
בחמלה
בענוַות הדברים הסמויים מעינייך,
הסתכלי
כמו שמסתכל אלוהים על בניו,
כמו ליבה ההולם של אם על בנותיה,
…ושננִי בך:
“מה אני יודעת מה עובר אצלם בחיים
מה אני בכלל יודעת
ואולי, לוּ הייתי במקומם
הייתי מתפוררת מעלַי
קורסת מרוב שֶקשה
מרוב שֶהחיים”,
תמיד זכרי
שבצד השני של הים
יש מים,
שאין לך מושג כמה הם עמוקים,
תמיד זכרי
תמיד זכרי” (חלי ראובן)
אז הפלגנו לעומק, והתחברנו, זו לזו, במילים, בשירים, בשתיקות ובחוטי צמר, טווינו את כוחו של המעגל.
נתנו מקום למיתוסים שמלווים אותנו כאימהות מקדמת דנא, לחיבור השמימי, לחוכמת הרחם, לגעגוע, ללחימה האינסופית, לאמונה, להזנה, לריחות, לדאגה. וגם לכאבים, לכאב השורף הבלתי-נסבל, ואף לקול שאומר: “קשה לי לקבל את הילדה שלי, אני רוצה לתקן אותה, שתהיה כמו אחיותיה”.
כשגלי סערת הרגשות נרגעו, יכולנו לשמוע צלילים של אומץ ואמונה, תקווה, ידיעה, כוחות, סיעתא דשמיא ואופטימיות. האופק הראה לנו שיש.
בחנוכה, עצרנו לרגע מול הנרות.
“וואי, וואי, איזו להבה ענקית
יצאה לך היום”
היתה אמא צועקת לעברי בהתרגשות,
“את לא מאמינה
איך יצליח לך עכשיו”
היתה אומרת בוודאות כזו,
ואני באמת האמנתי
אני באמת האמנתי” (חלי ראובן)
והרשינו לעצמנו לחלום, ולבקש, ולנחם.
המשכנו על פני המים, והאימהות, לפי הצורך שלהן, שיתפו בדילמות, באתגרים, ברגעים טובים, וקיבלו את ההקשבה של המעגל, את העיניים הרואות, ואת הלב שעוטף.
התחברנו לעולם הרגש, לפחד, לנחישות, ליצירה, למעוף.
חווינו התרגשות, תמיכה, משמעות. תובנות הוחלפו מיד ליד ואל הסיפון התגלגלה האפשרות לבחור גם ליהנות מהחיים, לצד ההתמודדות. לתת לעצמי רשות לחיות. ואפילו ההכרח לעשות זאת,
כי “אצלי השגרה היא הטירוף”.
גם וגם.
ולאחר כל זאת, שלחנו על פני המים את קריאתנו אל הילדים, והזמנו אותם להשמיע את קולם, במכתב לְאמא.
אימהות רגישות, יודעות ורואות, כתבו לעצמן בשם הילדים.
לא לכולן זה היה פשוט כל כך.
שמענו קולות של הערכה, אהבה והכרה מצד הילדים בעשייתה של האם. אך היו גם קולות כואבים של ילדים במצוקה גדולה, כאלה שבחרו בשתיקה, בהתרחקות בעוינות.
הקבוצה על פרשת דרכים. לאן לנווט? כמעט הגענו ועדיין לא מצאנו פתרונות, מתי יקרה נס, איך שולטים ברגשות? איך משחררים מאבק ובוטחים ברוח שתישוב במפרש שלנו לכיוון הנכון?
אנו זקוקות לשינוי. רוצות שינוי. מחפשות פריצת דרך משמעותית.
מגלות שיש לנו את הכוח לשנות, להשפיע, לעצב את גורלנו. לבחור ולהוביל לשינוי. להיות זמינה להקשיב ל”אמת” חדשה.
לפעול מתוך חופש, להתבונן מזוויות שונות של הסתכלות ולהסכים לחדש ולשונה להיכנס לחיינו.
“ויהי ערב
ויהי בוקר
יום אחד
פעם אחת
אשה אחת
בעיר אחת
חלצה נעליה והחלה פוסעת
את שביל חוצה הדמעות
העובֵר
מן הצד האחד של ליבה
לצדו השני
לא היתה אבן שלא הפכה
בה
עד שמצאה
מי מעיין צלולים
וברבורה צחת לובן
שהשתקפה
בפניה” (חלי ראובן)
כתבה אורנה שי
מלווה משפחות במילם
מטפלת בפסיכותרפיה
תנועה, יוגה, מדיטציה
