אהבה שלא תמיד מצטלמת טוב

על אהבה, החזקה, משפחה ובריאות נפשית – גם בזמנים מאתגרים

אהבה! כמה מילים ניסו לתאר אותה, לדבר עליה, לכתוב עליה, ואנו מעבירים חיים שלמים בניסיון להיות נאהבים ולאהוב. אנחנו עושים רבות כדי למצוא אהבה, לממש אותה, אך לא תמיד מצליחים לשמר אותה לאורך זמן. ובכל זאת, נדמה שהאהבה היא תמצית הכול, ומסע חיינו במובנים רבים הוא מסע של חזרה אל האהבה.

ביום האהבה המצוין מדי שנה ב־14 בפברואר, מדברים על פרחים, מחוות זוגיות ורומנטיקה. אהבה לא פעם נמדדת בתמונות בשוקולד, מסעדות ותמונות סלפי המנסות להוכיח – הנה אנחנו אוהבים. אבל אהבה עמוקה ומשמעותית לא תמיד נראית כך, ולא תמיד מצטלמת טוב.

המשאלה להיות נאהבים

אהבה היא משאלה שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו – להיות נאהבים כפי שנאהבנו בראשית חיינו, כמו אהבת אם. למעשה, אנחנו נבראים מתוך קשר, נולדים לתוך קשר של הורה-ילד, וממשיכים לאורך כל חיינו לחפש את הקשר האימהי הראשון. המשאלה מזקקת בתוכה את הרצון שלנו להיות מוכלים, בטוחים ונראים בעיני האחר. אל מול זה, הפחד הגדול ביותר שלנו הוא להיות לא נאהבים – להימצא בקשר לא בטוח, לא מוכל ובלתי נראה – מה שנחווה בעינינו כחוויה של כיליון.

הפסיכואנליטיקאי דונאלד ויניקוט התייחס לאהבה כעמדה נפשית שנולדת בקשר הראשוני אצל האם ומתרחבת משם לכלל היחסים האנושיים. לטענתו, אהבה נולדת מתוך החזקה (Holding) – מהיכולת הטבעית של הדמות המטפלת להחזיק פיזית ונפשית את התינוק. להחזיק הכוונה להוות דמות יציבה, בטוחה ורגישה שמאפשרת לילד להיות על מכלול צרכיו ובהמשך לפתח נפרדות מהדמות המטפלת ולפתח בתוכו אוטונומיה ועצמאות. ויניקוט לא התייחס לאהבה רומנטית, אלא לאהבה יציבה ובטוחה בקשר, שתשפיע בהמשך על יכולת התינוק לפתח קשרים בריאים בחייו.

בעיניו אהבה שכזו מפתחת אותנטיות (True self) בקשר ומאפשרת לתינוק ולאדם להיות הם עצמם על מכלול צרכיהם הרגשיים והפיסיים. עמדה זו, מקדמת אותנטיות ומונעת זיוף בקשר (חוסר אותנטיות- False self).

 

כשאהבה פוגשת מצוקה נפשית

אך מה קורה כשאהבה לא מצטלמת טוב? כשאנשים נלחמים על האהבה בחייהם אל מול אתגרים נפשיים המאיימים על הקשר? על היכולת להמשיך ולקיימה?

ויניקוט יכול להוות קול מרגיע ומנרמל גם עבור משפחות של נפגעי נפש. ויניקוט מלמד אותנו שאהבה אינה נמדדת ביכולת לרפא, אלא ביכולת להישאר נוכחים. משפחות רבות חוות כישלון ואשמה, ואנו שומעים קולות שאומרים: "לא הצלחנו לסייע", "לא מנענו את המשבר הנפשי" ,"לא ראינו שזה מגיע" ועוד. ויניקוט יענה בצניעות ויתייחס לאהבה כיכולת להיות נוכחים ולהחזיק את הנוכחות הבטוחה והיציבה גם במצבי משבר אקוטי: "אני כאן עבורך גם כשקשה", "אני אתך בהתמודדות" – עמדה בסיסית וכה משמעותית במיוחד בזמנים כה מאתגרים עבור בני המשפחה.

 

מי מחזיק את המחזיקים?

ויניקוט מזכיר שגם האם, המושקעת כל כך בטיפול בתינוקה, זקוקה בעצמה לסביבה מחזיקה, אוהבת ותומכת.
באותו אופן, בני משפחה שמושקעים יום-יום במלאכת האהבה וההחזקה של בן משפחה מתמודד – זקוקים גם הם לסביבה תומכת ולא להיות לבד. כאן נכנסת לתמונה הקהילה, קבוצות התמיכה ואנשי מקצוע. אלו מאפשרים לבני המשפחה לעצור לרגע, לא להחזיק הכל לבד, להישען ולהיות מוחזקים בעצמם.

קהילה, קבוצות תמיכה ואנשי מקצוע מאפשרים לבני המשפחה לעצור לרגע, להישען, ולהיות מוחזקים בעצמם.

ואולי, בסופו של דבר, אהבה ובריאות נפשית נפגשים במקום פשוט אך עמוק: לא ביכולת להיות חזקים ומוחזקים כל הזמן, אלא ביכולת לא להיות לבד, לאהוב, וגם לאפשר לעצמנו לקבל אהבה.

 

• ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחתית ארצית באנוש