סיום קבוצת הורים שלב ב'-
אוסף מחשבות והדהודים מתוך קולות המשתתפות שנשמעו במפגש של התבוננות בתהליך
רגע לפני סיום התהליך של קבוצת ההורים,
עצרנו לרגע, הבטנו לאחור, והתבוננו על הדרך בה הלכנו עד היום.
שאלנו את עצמנו..
מתי היתה לי הזדמנות להגיע למקום שבו הרגשתי מוזמנת, להיות כמו שאני, ולא רק זה, אלא להביא אתי אל החדר את תרמיל המסע שלי, להניחו על ידי, ולדעת, שאוכל בכל רגע שאבחר, לפתוח אותו, להציץ פנימה, להיזכר מה יש בו, כי רק אני יודעת, ואפילו להוציא אל האור את החפצים הכי שלי – שהחבאתי בתוכו.
ומה עוד.
מתי אפשרתי לעצמי רגעים מיוחדים, שבהם יכולתי לומר בקול רם, ושישמעו אחרים, מילים שרצות לי בראש כבר שנים, חופרות, מטרידות, זועקות – ולהבין שאני בסדר.
מתי פגשתי את הרגשות שלי, באופן כזה שיכולתי לחוש אותם במלואם, ולראות מסביבי עיניים לחות, מבט מבין, שתיקה מחבקת ומאפשרת.
ואיך זה, שלמרות שכל מה שרציתי לעשות אחרי יום עבודה זה להגיע הביתה, לשתות משהו ולנוח בשקט על הספה… עשיתי הכל כדי להגיע לפגישה השבועית הזו, שבה אני פוגשת את עצמי.
פגישה שבה אני מספרת על דברים שמעולם לא השמעתי בפני איש או אישה, פגישה שבה אני חשה את דפיקות הלב שלי בכניסה לחדר, ויודעת – שמחכה לי פגישה עם הכאב הגדול ביותר, שאוכל להניח אותו לכמה רגעים במעגל הלבבות האחרים שהגיעו לחדר, ולחזור לביתי קצת יותר קלה ונושמת. כדי להמשיך.
ועכשיו, כשכבר אחרי.. וכבר סיימנו, אני יכולה להיזכר בהתחלה.
הטראומה, הפחד, חוסר-האונים שהחליש את גופי ואת נפשי.
הבדידות שיצרתי בתוכי, הסגירות שלי, כי חשבתי שלעולם לא יבינו אחרים מה אני עוברת.
הבלבול.
חוויתי את האובדן ואת שברו של החלום, את הכעסים שלי ואת הניסיונות לתקן, לסדר, להכחיש, להילחם במציאות.
וגיליתי, שבאופן כמעט לא מובן ולא מוכר לי, אני מתחילה להיפתח, להקשיב בזהירות, לטבול את אצבעותיי במעגל השיתוף. מעיזה לחשוב שאולי "לא רק אצלי זה כך".
מתחילה לברור פריטים מתרמילי ולהניחם לעיני אחרים. וכך, מאי שם מגיעה הרגשה טובה, מנחמת, מחזקת.
אני מבינה שזה היה מקום בטוח בשבילי, "הרגשתי כמו בבית".
אני לא לבד. "אנחנו משפחה".
בסופו של יום, פתחתי את התרמיל העמוס שהבאתי אתי מדי שבוע, וצריכה הייתי למצוא בו מקום ומרחב לאוצרות נוספים:
גיליתי שיש לי כוחות שלא ידעתי שיש לי.
גיליתי שהסיפור שלי נותן כוח לאחרים.
גיליתי שאני יכולה לגעת בכאב שלי ולטפל בו.
גיליתי שאני יודעת להקשיב ללבם הכואב של אחרים. להבין.
גיליתי שמותר לי להעיז. לתת לעצמי. לשמור על עצמי.
גיליתי שאני יכולה להיות ברורה, חדה, עקבית.
גיליתי שיש בי אהבה.
וגיליתי שיש בי השלמה.
ואני שוב מגלה שיש בי תקווה.
שמעה ורשמה אורנה שי, מנחה
