דפיקה בדלת. בתחילה מהוססת, אח"כ אגרוף מוטח בדלת.

"אמא תפתחי לי".

"את רוצה שאשן בחוץ?"  גנבו לי את התיק..לא אכלתי כל היום…אין לי כסף בכלל..גם לא לסיגריות".

אמא!!!

ואני מעברה השני של הדלת.

דמעות תקועות בגרוני.

תהיי חזקה. זאת ההזדמנות שלך…לעתים צריך להגיע עמוק עמוק, לקרקעית לפני שמתחילים לעלות למעלה…

אל תכניסי אותו הביתה כי הוא שוב יצעק עליך ויאמר שזאת הדירה שלו…

אולי בכל זאת רק הפעם?

לא!

אם תכניסי אותו הפעם אז הוא יבין שכל מה שעליו לעשות זה להתחנן…

הוא לא מתרפס, הוא לא מבקש.

הוא דורש!!!

המלים משדרות תחינה,

אך הטון תקיף, תוקפני, אלים משהו…

אולי אציע לו להתקלח?

מסכן, בחום הזה….

בשמחה אכניס אותך, להתקלח, לאכול ולישון אבל אתה יודע שיש רק תנאי אחד. רק משהו אחד שאני מבקשת בתמורה. שתקבל את זה שאתה זקוק לעזרה. תסכים לקבל טיפול. תפנה לקבל עזרה מסל שיקום….

את צריכה טיפול, בת זונה מזדיינת…

טוב, אז לילה טוב.

מבעד לעינית אני רואה שהלך.

ככה זה נמשך כחודש. במהלכו ישן בחצר הבית, ליד מקלט, בדירה נטושה ובעוד כל מיני מקומות. לעתים לא הגיע מספר ימים ואני מצד אחד משתגעת מדאגה. האם הוא בטוח? הוא אוכל? שותה?

אך מהצד השני מפסיקה לדאוג לבטחוני האישי.

לבי יוצא אליו.

תפסתי את מקור אי- ההסכמה ביננו.

הוא רוצה למלא את צרכיו הבסיסיים ביותר היום!!! לא רואה את המחר.

ואני.? אני רואה אותו בעוד שנה, בעוד 4 בעוד 10 שנים עומד בדיוק באותה נקודה.

אסור לי!!!

זאת ההזדמנות  שלי.

אם עכשיו אוותר לו אז כאילו ויתרתי עליו.

לא!!

ביום רביעי לפני ראש השנה ביקש להיכנס.

נעתרתי.

התקלח, אכל והלך לישון.

ולמחרת, ממש מעצמו אמר: אז את רוצה שאלך לפסיכולוג? טוב. אני מסכים!!!

תחפש באינטרנט ותקבע.

הוא עשה זאת

בחר…טילפן…קבע.

למחרת אפילו הלך לפגישה…וקבע לשבוע שאחרי זה.

האם כלתה שנה וקללותיה והחלה שנה וברכותיה?

הלוואי.