"בציבור החרדי אי אפשר לדבר על זה עם אף אחד, כי יש אחים וילדים שצריכים להשתדך בעתיד"

אצל בעלי פרצה מחלת מניה דיפרסיה לאחר שכבר היינו נשואים. מתוך פעמיים שבהן מתראים לפני החתונה, אי אפשר לעמוד על טיבו של אדם, ואם לא אומרים לך, את לא יודעת. זו חברה שמאוד מעמידה פנים כלפי חוץ שהכל בסדר. לכן, המפגשים בקבוצה הם המקום היחיד המאפשר לנו לדבר על זה

 

בן הזוג שלי מתמודד עם מניה דיפרסיה. היו לו התפרצויות של המחלה עוד לפני שהכרתי אותו, אבל לא ידעתי אז שזה המצב.

אנחנו שייכים למגזר החרדי. בציבור החרדי זה מאוד מסובך לדבר על מחלת נפש, בעיקר בגלל עניין השידוכים. אנשים לא רוצים להתחתן עם משפחות שיש בקרבן מחלות נפש, ואלו המחלות שהכי מפחידות אנשים, למרות שהם מסתירים לעתים כל מיני מחלות אחרות, לא פחות קשות.

אני התחתנתי מבחירה ולא בשידוך, ואני יכולה להאשים רק את עצמי בכך שלא ידעתי ולא הבנתי דבר על מחלות נפשיות. אבל היום, אחרי שהשתתפתי בקבוצות של מיל"ם, אני בעצמי מרכזת קבוצת תמיכה עצמאית של נשים שהן בנות זוג בעולם החרדי. אנחנו נפגשות במקום נוח בסביבתנו הקרובה, ומדברות על זה. הבנות במגזר החרדי סומכות על המשפחות שלהן שהן עושות בעבורן בחירה שתהיה טובה להן, והתסכול גדול מאד כשמתגלה מחלה נפשית אצל בן הזוג. זו באמת בעיה גדולה, כי מתוך פעמיים שבהן מתראים לפני החתונה, אי אפשר לעמוד על טיבו של אדם, ואם לא אומרים לך את לא יודעת. בציבור החרדי גם אי אפשר לדבר על זה עם אף אחד, כי יש אחים וילדים שצריכים להשתדך בעתיד. זו חברה שמאוד מעמידה פנים כלפי חוץ שהכל בסדר, וזה מאוד קשה. לכן, המפגשים בקבוצה שלנו הם המקום היחיד המאפשר לנו לדבר על זה, להוציא את הבעיות החוצה ולא להרגיש לבד.

 

הפעם הראשונה שבה הייתי ליד בעלי בזמן שהוא עבר התקף, הייתה טראומטית מאוד בשבילי. זה היה לפני 40 שנה לערך. היינו כבר נשואים. היתה לו התפרצות מאנית שבעקבותיה תקופות של דיכאון, אבל לא עמוק מאוד. הוא לא היה יוצא מהמיטה במשך מספר ימים, בתירוצים שונים ומשונים.

ההתפרצות המאנית קשה מאד בעבור הסובבים, כי הוא פשוט משתגע. בזמן ההתקף הוא עשה נזק, שבר דברים. היה עלינו לאשפז אותו בכפייה. במהלך האשפוז נתנו לו ליתיום, תרופה שהייתה די חדשה בשנים האלה, וזה עבד טוב מאוד.

במשך עשרות השנים שחלפו מאז ובהן גידלנו שישה ילדים, לא הייתה כל התפרצות מאנית חוזרת. הוא המשיך לקחת את הליתיום, וזה לא הפריע לתפקוד שלו בעבודה או בחיי המשפחה. אף לא אחד ידע מזה.

בעשור האחרון החל הליתיום להזיק לבריאותו. כשהוא החל ליטול את התרופה לפני למעלה מ- 40 שנה, הרופאים לא ידעו אלו השפעות יהיו לזה לטווח הארוך. בדיעבד זה פגע לו בתפקוד הכליות ובעוד מספר מערכות בגוף.

בהמלצת הרופאים הוא הפסיק ליטול ליתיום, ומאז לא מצאו לה תרופה חלופית אפקטיבית שעוזרת. כיום הוא סובל מאוד מדיכאונות שאי אפשר להתעלם מהם. הוא היה מאושפז מספר פעמים, ואנחנו מנסים להתמודד עם המצב הזה.

אצל הבת שלי פרצה מחלת נפשית כשהייתה בת 20. גם אצלה מדובר במניה דיפרסיה, והיא עברה כבר מספר אפיזודות של התקפים. הבנו שזה משהו גנטי כי זה מאוד דומה למה שיש לאביה. היא הילדה השנייה מבין שישה. כשזה קרה לה, זה בא משום מקום. יום בהיר אחד היא השתגעה. ואז סיפרתי לילדים שגם אבא שלהם חולה. זו הייתה הפעם הראשונה שהם שמעו את זה, כך שבהתחלה זה היה די טראומטי. בסופו של דבר כולם התגייסו לעזור. זה שיש לי הרבה ילדים דווקא עזר לי להתמודד, כי הם מאוד תמכו בי.

מעט לפני שפרצה אצלה המחלה, היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים. לדבריה, יכול להיות שיש לזה קשר למחלה. אך יתכן גם שזה קשור לאירוע טראומטי אחר שחוותה בחייה. קשה לדעת מה הדבר שגרם להתפרצות המחלה.

היום בתנו בת 38, כך שזה כבר הרבה שנים שאנחנו מתמודדים עם המחלה. אבל התקופה הקשה הייתה לפני בערך עשור. מי שהיה בעזרנו זו המרפאה בטלביה בירושלים, לשם הגיעה לאשפוז יום. צוות העובדים הסוציאליים , הפסיכיאטרים שעבדו שם והפעילויות שבהם השתלבה, עזרו לה לצאת מהמצב הפסיכוטי. היא הגיעה לשם במשך קרוב לשנה, לקחה את עצמה בידיים והתחילה את החיים.

היום היא נשואה. היא אם לילדה ובעלת מקום עבודה. היא מטפלת בעצמה ומחזיקה מעמד יפה מאוד.

במיל"ם עוזרים לי להתמודד עם המצב של בעלי ושל הבת. השתתפתי בקבוצת הורים ובני זוג. שם הכרתי אנשים שנמצאים במצב דומה. אני מקבלת שירות במיל"ם מזה שלוש שנים.

עד כה השתתפתי בקבוצת תמיכה שהיתה מיודעת לציבור הדתי והחרדי, היו יותר דתיים ופחות חרדים, בשיתוף עם 'מגן' – להחדרת מודעות בנושא בריאות הנפש בציבור החרדי. עם 'מגן' השתתפתי גם בקבוצה של בנות זוג. זה לא היה בשיתוף מיל"ם, ושם היו יותר נשים חרד. כיום אני מתנדבת שם בקו ייעוץ שאליו מתקשרים לשאול שאלות לגבי סל שיקום, מיצוי זכויות וכדומה, ואנחנו מפנים אותם לגורמים המסייעים.

הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת למשפחות שנכנסות למעגל הזה – זה להיות כמה שיותר כנים עם עצמכם. לא לנסות להתמודד לבד, אלא לקחת את העזרה מכל כיוון שניתן. הן עזרה מקצועית והן עזרה ותמיכה של המשפחה, אבל גם מחברים טובים. אלו שהם חברים אמתיים יישארו כאלה גם כשאתם מתמודדים עם דברים קשים. לא להתבייש להיעזר בהם.