גישת ההחלמה משנה את הדרך שבה אנחנו מבינים בריאות נפש: ממודל רפואי מצומצם לתהליך אישי, אנושי ורב־ממדי של שינוי, צמיחה ובניית חיים משמעותיים לצד המחלה

ההתייחסות ההיסטורית למחלות נפש נעה ממודל רפואי למודל פסיכו-סוציאלי ושיקומי. שורשי תפיסת ההחלמה טמונים בשינויים אלו. מושג ההחלמה מאגד בתוכו תפיסה ערכית ומקצועית שתפסה תאוצה בעשורים האחרונים ונחשבת כמהפכה מקצועית בתחום.
מטרת השיקום הפסיכיאטרי היא ליצור תנאים שיאפשרו החלמה ושילוב בקהילה. השיקום מתמקד בפעילויות העוזרות לנפגע להשתלב בתפקודים מגוונים, כמו עבודה, לימודים, חברה. תהליך השיקום הפסיכיאטרי משלב תפיסה של מיקוד בנפגע הנפש ובסביבה במטרה להעלות את רמת תפקודו. תפיסת השיקום תרמה למעבר מהתבוננות ממוקדת מחלה לזווית רב-ממדית המתייחסת לאדם ולהתמודדותו בהקשר המלא של חייו (Anthony, 1993). ההרחבה קיבלה ביטוי בהתפתחות ואימוץ מושג "ההחלמה" שהחל להופיע בספרות המקצועית בתחילת שנות ה-90. גישה זו הנחילה ידע, ערכים, מיומנויות ותפיסות, אשר רואות את האדם במרכז ואת יכולתו להשתנות, להחלים, לחיות חיים מספקים, בעלי תקווה התורמים לו ולסביבתו, למרות המגבלות שמציבה בפניו מחלתו (Deegan,1996). בדרך זו מושג ההחלמה מסמן את השינוי הבסיסי בתחום בריאות הנפש, לפיו השימוש בטיפול התרופתי הוא אסטרטגיה אחת מתוך מגוון אסטרטגיות קיימות לשיפור איכות חייהם של נפגעי הנפש.

בין החלמה קלינית להחלמה אישית

ההגדרה למושג ההחלמה כוללת חזרה למצב נורמלי, קודם טרום המחלה. חשוב לציין, כי בהתייחסות למושג 'החלמה' (recovery) לא מדובר בריפוי (cure), שכן ריפוי משמעו הכחדת המחלה, וטרם נמצא ריפוי למחלות נפש קשות (רועה ועמיתיו, 2005 ; Anthony, 1993). ההגדרות למושג ההחלמה הן רבות ומגוונות. למרות הניסיונות הרבים להגדיר את מושג ההחלמה הוא עדיין עמום ומעורפל, דבר המקשה על ההתייחסות המחקרית והפרקטית למושג זה. ניתן להבחין בשתי קטגוריות עיקריות להגדרת המושג: החלמה קלינית והחלמה אישית.

החלמה קלינית: ההחלמה הקלינית מתרחשת כאשר האדם עם הפרעה פסיכיאטרית מגיע למצב, שבו הסימפטומים של המחלה פוסקים ונעלמים לאורך תקופה ארוכה ויציבה. התייחסות זו מייצגת את המודל הרפואי, מתמקדת בתיאור ההחלמה בהקשר של ריפוי מסימפטומים, ומקורה במחקרים קליניים ומחקרי אורך של אנשי מקצוע בתחום. מאפייני ההחלמה הקלינית הם:
1. החלמה עקב תהליך ריפוי ממושך.
2. תוצאה הנמדדת בתצפית אובייקטיבית על בסיס הפחתה בסימפטומים הקליניים.
3. החלמה מוערכת על ידי מומחים קליניים ולא על ידי חווית המטופל בלבד.
4. המושג אינו משתנה דרך פרספקטיבות אינדיבידואליות שונות.

ישנה אבחנה בין תהליך ההחלמה ל"החלמה כתוצאה". ה"החלמה כתוצאה" הינה התוצר של התהליך כולו. היא כוללת התייחסות לעשרה מרכיבים ותוצרים של התהליך כולו. מרכיבים אישיותיים כגון: הערכה וזהות עצמית יציבה. מרכיבים תפקודיים: תעסוקה, תפקוד ומעורבות חברתית בקהילה, קשר משפחתי, ומרכיבים קליניים: רמיסיה בסימפטומים של המחלה. בנוסף בהתייחסות לתהליך ההחלמה מדגישים את החשיבות של תהליך השיקום סביב הקניית מיומנויות תפקוד ומרחיבים את ההתייחסות לחשיבות מקדמת של המערכת התמיכתית בתהליך ההחלמה ובמיוחד תפקיד המשפחה כתומכת באדם עצמו ובשימוש בהתערבויות קוגניטיביות התנהגותיות להתמודדות עם המחלה ולהפחתת סימפטומים.

החלמה אישית: ההגדרה למושג ההחלמה האישית עוצבה על ידי צרכני שירותי בריאות הנפש, שיצאו נגד ההגדרה הקלינית (Anthony, 1993). לטענתם, ההגדרה הקלינית אינה רלוונטית ויעילה בבריאות הנפש מאחר שתהליך ההחלמה הוא אישי, לפיכך יש צורך בגישה המתייחסת למרכיבים סובייקטיביים – חווייתיים של התהליך. לגישתם ההחלמה האישית היא אפוא מושג רב-פנים וחדשני, אשר תוכנו נקבע על ידי האדם השואף להיות בתהליך החלמה. לכן כל ניסיון להגדיר או למדוד מושג זה יהיה מוגבל ולוקה בחסר . הגדרה זו תרמה לתפיסת ההחלמה התבוננות על המושג, כתהליך אישי, עמוק וייחודי של שינוי גישות, ערכים, רגשות, מיומנויות, מטרות ותפקידים של האדם. החידוש בתפיסה זו הוא השינוי במעמדו של החולה מפסיבי לאקטיבי בתהליך, והמטרה היא בניית זהות עצמית חיובית ונפרדת מהמחלה. חוקרים שונים מדגישים היבטים מגוונים של ההחלמה האישית. אנתוני (Antony, 1993) מגדיר החלמה "כדרך לחיות חיים מספקים למרות המגבלות הנגרמות מהמחלה" (שם, 527). הוא מוסיף כי החלמה מתרחשת כאשר נפגעי נפש מגלים את כוחותיהם ויכולתם, המאפשרים להם לפתח זהות חדשה, מטרות אישיות, התקדמות בתפקודים השונים, ובכך לצמוח לצד מחלת הנפש. אנתוני (Anthony, 1994) מחדד כי ההחלמה אינה משנה את עצמת האירוע או המחלה, אלא שהאדם משתנה והמשמעות של אירועי חייו משתנים. לכן ההגדרה למושג ההחלמה האישית היא סובייקטיבית ומתבססת על חוויית המחלים והדרך שבה הוא מבנה את נרטיב ההחלמה. דיגן (Deegan, 1996) טוענת כי רעיון ההחלמה אינו מתייחס לנורמליזציה של המתמודד, אלא לדרך שבה מתאפשר למתמודד להפוך למיוחד בדרכו. דיגן (Deegan, 1988) שופכת אור על תהליך הטרנספורמציה מתפקיד החולה לתפקיד האדם המתפקד והמעורב בחברה, ומתמודד לצד תפקוד זה עם מוגבלותו. לטענתה, זהו החלק המורכב ביותר בתהליך, הכולל שינוי בתפיסות חיים ובניית זהות חדשה. אנתוני (Anthony, 1994) מוסיף לתהליך זה, כי המחלימים ממחלת נפש צריכים להחלים לא רק מתפקיד החולה, אלא אף מהסטיגמה של המחלה. מדובר בהחלמה מחוויה נחותה ותלויה, מההשלכות של העדר תעסוקה ושבר החלומות – החלמה היא התעלות מעל המחלה והמגבלות.

-ד"ר נטע גלימידי, מנהלת תחום משפחות ארצית.