"לפני בערך שנה נקלענו אני ובני משפחתי לסיטואציה לא מוכרת ומפחידה, שאיימה לפרק את לכידות המשפחה. אמא, שמאז ומתמיד הייתה עמוד התווך של המשפחה, אובחנה עם מחלה ביפולרית, ועם האבחנה צפו המון שאלות, חששות, ותהיות:

מה יהיה? מאיפה מתחילים? איך מונעים מהמצב החדש לפצל ולשסע את המשפחה? איך שומרים על המשפחה מאוחדת? איך שומרים על אמא מעצמה? איך פועלים בצורה האחראית ביותר כלפיה וכלפי כולנו?

מתוך ייאוש פנתה אחותי הגדולה למילם. השאירה הודעה קולית במשיבון, ותוך יום-יומיים חזרו אלינו. הושיטו לנו יד, והציעו לנו להגיע לפגישה. חלקנו חששנו לחשוף ולהיחשף, לפתוח ולשתף. בטח בפני מישהי שאנחנו לא מכירים, ובנושא כה רגיש שאפוף כולו בסטיגמות חברתיות אכזריות ונוקשות. אך לשמחתי ולשמחת כולנו – הצלחנו לגייס את בני המשפחה להגיע לפחות לפגישה אחת, כי מה כבר היה לנו להפסיד?

אני זוכרת את אותה פגישה ראשונה שבה הזמן היה קצר מכדי להכיל את כל הרגשות, התחושות, השאלות, התהיות, החששות, הדמעות והמילים. אך כבר מאותה הפגישה, היה ברור לכולנו שפנינו למקום הנכון, ושיש מי ששומע ומקשיב. מאותה פגישה, בליווי צמוד ומקצועי, הובילו אותנו צעד אחר צעד לתהליך של הפנמה. יחד בכינו, כעסנו, פרקנו, התאבלנו, צחקנו ולמדנו. והכל באכפתיות ובסובלנות.

כל שיחה גררה אחריה שיחות משפחתיות נוספות, והשאירה אותנו עם חומר לחשוב עליו ולדבר עליו בנינו. לאחר כל מפגש יצאנו בתחושה שזכינו. הדריכו אותנו ועזרו לנו לראות כיצד אוספים את החלקים והשברים, ובונים שוב משפחה. איך הופכים את התקשורת לפתוחה, כנה ואמיצה יותר. איך נופלים יחד וקמים ביחד. איך נותנים לכל אחד מאיתנו לגיטימציה להרגיש ולהגיד כל דבר. בנוסף, התגברנו על המכשולים הבירוקרטיים וקיבלנו הכרה מהמדינה ומביטוח לאומי על מצבה של אמא. קשה לי לדמיין איך הייתה נראית היום המשפחה בלי הליווי וההדרכה שזכינו לקבל במילם. שמחה כל כך שבזכות אותה שיחת טלפון לפני שנה זכינו לעבור ביחד תהליך כל כך עוצמתי ומגבש.

תודה מקרב לב, בשם כל המשפחה."