"לפני חמש שנים, בשעה שביתי הייתה במשבר כה עמוק – המשבר הראשון, השתתפתי בסדנת כתיבה. המנחה ביקשה לכתוב את אשר הרגשתי, ובאלו המילים אז כתבתי:

"משאית דרסה אותי ואחר כך בא האופה מהחנות שליד ורידד את כל גופי ואת כל נשמתי עמוק-עמוק אל תוך האדמה.

אחר כך, זרמה התנועה שם כאילו לא היה דבר.

ואפילו לא איש אחד, ולא אישה, עצרו להסתכל ולשאול איפה אני ואיך אני מרגישה".

הפעם, לו התבקשתי להוסיף עוד משפט למשפטי האופל הללו, הייתי מוסיפה לשאלה איפה אני, את התשובה: "אני נוצרת שם מתוך האדמה". כי בפעם השנייה, במשבר השני של ביתי, היה שם מי ששאל לשלומי, דאג, התעניין ותמיד רצה לעזור. ובעיקר בעיקר, הבין מבלי שדיברתי הרבה. הייתם אלו אתם, חברי הקבוצה והמנחים, כל אחד מכם עם ליבו השבור נתן לי חלק מליבו, כדי שאוכל לאחות את ליבי. חיכיתי לימי שלישי הללו, חיכיתי לשמוע מניסיונכם, חיכיתי ל"ביחד" החומל והמבין.

לפני 15 שנים, חליתי בסרטן. אז חשבתי שזה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי ולמשפחתי. ואיני יודעת מהיכן ואיך אך אז גמלה בי ההחלטה  לבחור בחיים, לרגע לא איבדתי תקווה. היה לי ברור שאחיה, בדיוק כמו שידעתי שהשמש זורחת כל יום מחדש.

אם אז חשבתי שלחלות בסרטן זה דבר נורא, באה המציאות וטפחה על פני והגישה לי על מגש הכסף את נפשה הפצועה, שותתת הדם של ביתי, בכורתי. הלב שלי כל כך כאב, שאלתי מדוע? מדוע מגיע לי כל הכאב הזה, לא סבלתי מספיק בחיים? שאלתי בקול. עם הזמן, למדתי על הסיבות לסבל ומעט על החיים. למדתי דברים שלימדוני לנסות לקבל את מה שיש. זה לא פשוט בכלל ואני עדיין נופלת אבל קמה.

בדרך פגשתי רבים וטובים וביניהם אתכם. כל אחד מכם העצים, עודד, לימד ונטע בי תקווה.

אורה וטלי היקרות, שהדריכו ולימדו אותי שפה חדשה, שאמנם ידעתי חלק מאוצר המילים שלה, מנסה אני לשלוט בה, אך נופלת וקמה ועדיין לומדת כדי לדעת אותה על בוריה.

תודה על כל הביחד ברגעים של בכי וברגעי הצחוק.

תודה שהייתם לי כמו ענפי העץ בלב מדבר צהוב יבש ולוהט.

בתוך ארץ חרבה, לוהטת, יבשה וחסרת חיות הייתם לי ענפים של תקווה. הייתם ענפי חמלה ישר אל נשמתי, שפעמים רבות הייתה אבודה, ובעיקר הייתם ענפי תמיכה.

בזכותכם יכולה ציפור הנפש שלי להמשיך להביט אל השמיים בתקווה, להמשיך לשיר, גם אם יהא זה בלחישה, שיר ערש לשריר התקווה."